הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)זה הזמן לנער את האבק. זה הזמן לעבור טיפול 10,000 פנימי. זו הבשורה הגדולה הקיימת דווקא במעגל השנה – העובדה שהזמן אינו ליניארי אלא מעגלי, ואין אנו נמצאים בקו אחד מתמשך והולך כי אם בסיבוב ההולך ומתחדש, היא אחת התפישות רבות המשמעות של ההתייחסות שלנו לחיים.
דווקא ההולכים בדרכה של תורת ישראל המבוססת על מעורבות בקיום העולם ובכל מערכות החיים שבו; הרואה חשיבות מרובה גם בהיותו של האדם בעל "צלם א-לוהים" שמוטל עליו לשמור על העולם ולפתחו בכל המישורים ובכל ההיבטים; המחשיבה מאוד את אחדות עם ישראל, גם אם חלקים גדולים ממנו לצערנו אינם הולכים בדרך הנאמנה לברית עם הקב"ה, ואף על פי כן אנחנו עם אחד מכוחו של שם אחד בארץ; תורה המובילה את האדם להתקשרות מתמדת עם הצדדים של עוז החיים הטבעיים שבעולם – הם אלה שצריכים מידי פעם לעצור, להתרענן, לנקות את האבק, לפתוח את המסננים, להצפין מחדש את דרכם על מפת החיים, ולנצל את ההזדמנות להסיר את העורלה שצריך להסיר, ולחדש את כוחות החיים המלאים שבהם.
ועל כן באים הימים המיוחדים האלה – חודש אלול, ושיאם בימי המועד של החודש השביעי – ומאפשרים לעשות את כל אלה מחדש. הם מוציאים אותנו ממקום הנוחות שלנו, שכן חלק בלתי נפרד מהברית שלנו עם הקב"ה היא להתרומם אל מה שהוא ציווה ומנחיל לנו, גם אם הדבר אינו נוח לנו, אינו נראה בעינינו, ואינו מתאים לתרבות בתוכה אנחנו חיים. מאידך גיסא, ישנה גם תנועה הפוכה: התורה פונה אלינו כבני אדם, מקבלת אותנו על בסיס מי שאנחנו ואינה מצפה שנהיה כמלאכים אלא כברואי חומר, ומאפשרת לנו לחיות חיים נאמנים יותר לעצמיותנו הנפשית והמוסרית, "דרך ארץ קדמה לתורה". שתי התנועות המנוגדות האלה – ההוצאה מהמקום בו אנו נמצאים, וההעצמה של מי שאנחנו – עומדים במרכז הווייתה של תורה, ואנחנו נקראים לבנות את שתי התנועות האלה ביחד.
וזהו הזמן להזכיר: התחדשות האהבה לברית בינינו ובין הקב"ה – "אני לדודי ודודי לי" – אינה רק עניין אישי. הברית הזו לא נכרתה באופן אישי עם אף אחד מעם ישראל. היא נכרתה כברית לאומית כללית, וכל עם ישראל מחובר בה. העובדה שחלק מהאומה יעשה לעצמו, אך ישכח את הייעוד הגדול של ההתקשרות של עם ישראל כולו לריבונו של עולם, משמעה סילוף של כל האמור בתורה ובדברי חכמים על הכלליות של ההתקשרות הזו. החובה הגדולה היא לאהב שם שמיים על הבריות, ולקשור את כולם לברית הזו. כאשר נמצאת הוראה זו מול העיניים – הדבר מביא לזהירות יתר מפעולות כוחניות הגורמות בדיוק לתוצאה ההפוכה, כמו גם מהתנשאות, מהטחת עלבונות, ממאבק אטום שאינו רואה אלא את עצמו בלבד וכדו'. הליכה בדרך זו טעונה גבורה גדולה: נאמנות לברית עם הקב"ה ואי-רידודה וסילופה, ומאידך גיסא יכולת התחברות והתקשרות, הגינות, ובעיקר – הכרה כי בכל העולמות יש יסודות של אמת, ולכל אחד תפקיד גדול במערכת הכוללת הזו.
הדרך אל המקום העליון הזה טמונה בראש ובראשונה בשפה. בשפה פותחת. בשפה אוהבת. בשפה קשובה. בשפה מאחדת ובונה. וכך ישנה אפשרות כי עם ישראל כולו יהיה שותף ברמות שונות בתהליך התחדשות האהבה הגדולה שבין ישראל לדודם, וכולנו ננצל את התקופה המיוחדת הזו להתקרבות.
(שופטים תשעח)
