מערכת שבתוןיאיר שלג
החרד"לות – אותה קבוצה בתוך הציונות הדתית שהיא לאומית ואוהבת את המדינה מצד אחד, אבל באותה מידה גם עוינת מאוד את אורח-החיים המערבי-ליברלי – חזרה לכותרות בשנים האחרונות, לאחר שנדמה היה שקצת תש כוחה. בשלהי המאה הקודמת החרד"לות היתה בשיא כוחה: היא היתה האוונגרד של הציונות הדתית; מבקשת להתנתק מהדימוי החפיפניקי והשולי של המגזר הן בפן ההגשמה הציונית, והן במחויבות הדתית וההלכתית. אנשי 'מרכז הרב', ספינת הדגל של החרד"לות, הובילו את המפעל הפוליטי של 'גוש אמונים', וגם את המערכת החינוכית של הציונות הדתית בבתי-הספר, בישיבות והאולפנות, ובבני עקיבא.
בשני העשורים האחרונים היא שוב נדחקת קצת. אמנם השפעתה על סדר היום של מערכת החינוך הפורמלית עדיין עצומה – כמעט כל בתי הספר הדתיים היום הם נפרדים, מורות הולכות בכיסוי ראש, וניתן דגש רב על לימודי יהדות במסלול כמו-ישיבתי. אבל במקביל, גם רמת החילון עולה דרמטית: לא רק שיעורי המורידים את הכיפה, אלא גם רבים הנשארים בעלי זהות דתית אבל מאמצים הרבה נורמות התנהגות מן העולם החילוני (החל מאופי תרבות הפנאי, ועד אופי היחסים בין המינים, כולל מגורים משותפים לפני חתונה וכדומה). ממילא, שיעורם המספרי של החרד"לים עומד, לפי מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, על 12% בלבד מן המזהים עצמם כדתיים-לאומיים, וגם השפעתם בירידה. מתוך הבנה שבעייתה במגזר הדתי-לאומי נובעת מכך שאומצו בו השקפות ליברליות כלל-מערביות, פנתה החרד"לות בשנים האחרונות מן הזירה המגזרית לזירה הלאומית: ניסיון להשפיע על המתרחש בכלל צה"ל, ובכלל מערכת החינוך הישראלית. גורמים חרד"ליים היו גם אלה שהתסיסו את החרדים לבטל את הסכמתם שבשתיקה למתווה הכותל.
את ההבדל היסודי בין החרד"לות לזרם המרכזי של הציונות הדתית נתמצת כך: החרד"לים מאמינים שלזהות הציונית-דתית יש שני יסודות: היסוד הדתי והיסוד הלאומי. שיטת הרב קוק אף טענה שהלאומי צריך להיגזר מן הדתי, כך שהלאומיות צריכה להיות מעוצבת ברוח התורה. לעומתם, הזרם המרכזי של הציונות הדתית חי במתח שבין 3 היסודות: הלאומי, הדתי והליברלי – ומבחינתו אין זה הכרחי לקבוע מראש שתמיד היסוד הדתי הוא שיכריע. אדרבה, כל מקרה יוכרע לגופו.
החוט המשולש הציוני-דתי מקביל לחוט המשולש של כלל העם היהודי בעידן המודרני: גם העם כולו נע במתח שבין שלושת הקטבים – הלאומי, הדתי, והליברלי. כל שאר הזרמים מסתפקים בקוטב אחד או שניים: החרדים מסתפקים בממד הדתי והחילונים בלטו בעבר בממד הלאומי. היום הממד הזה מעניין רק את הימין החילוני, בעוד השמאל החילוני מקדש בלעדית רק את הממד הליברלי. החרד"לים מסתפקים כאמור בשניים: הדתי והלאומי.
בטווח הנראה לעין המשמעות הבעייתית של התעלמות מהממד הליברלי פחות בולטת, מכיוון שממילא הסוגיה העיקרית המעסיקה אותנו תדיר היא שאלת האיום החיצוני. אבל לאורך זמן, וככל שגם השאלות הפנימיות, שעיקרן שאלות זהות, ימשיכו לבעבע – יתחוור שרק הנהגה ששלושת הקטבים עומדים בראש מעייניה תוכל להתמודד עם שאלות הזהות הללו. הנהגה כזו תצטרך להיות מורכבת מאנשי ציונות דתית, שהם הזרם החזק ביותר בין נציגי שלושת הקטבים, יחד עם חילונים, מסורתיים ואפילו חרדים המקבלים את החוט המשולש, גם אם יש להם חילוקי דעות לגבי המינונים השונים של חלקיו.
צריך להודות: לא רק החרד"לים הקצינו. במידה רבה, הקצנתם היא תגובה להקצנה הליברלית של העשורים האחרונים. אבל טעות להילחם בהקצנה באמצעות הקצנה נגדית. אם החרד"לים יצליחו במאבק גורף כנגד המודרנה הליברלית, הם יסיגו לאחור את כלל המגזר הדתי-לאומי, ואולי גם את החברה הישראלית כולה. בינתיים כדאי להם לזכור משפט עמוק ששמעתי פעם מפרופ' אלי שביד: "אי-אפשר להתעלם מהמודרנה, ומי שינסה להתעלם ממנה ברמתה הגבוהה, סופו שיחבור אליה ברמתה הנמוכה". זה מה שקרה לחרדים עם השבאבניקים, וזה מה שעלול לקרות גם למגזר החרד"לי: אם יטיפו נגד המודרנה ברמתה הגבוהה, ילדיהם עלולים להתחבר דווקא למודרנה ברמתה הנמוכה.
יאיר שלג הוא עמית מחקר בתוכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה
(דברים תשעח)
