היי גברת די ג'יי – התקליטניות הדתיות

די ג'יית עם כיסוי ראש? כנראה שנתחיל לראות עוד ועוד כאלו. נשים דתיות שבחרו במקצוע הלא מאוד סטנדרטי מספרות ל'שבתון' מה עושות די ג'ייות, איך מגיעים לזה בכלל ואיך הדת משפיעה על המקצוע שלהן

בדרך כלל כשחושבים על המגזר הדתי לאומי מדמיינים מפד"לניקים עטורי שפם ולבושי חולצה מכופתרת בעיצוב מיושן. אבל, יש לנו גם קצת גרוב. בשנים האחרונות ניתן לפגוש בעמדות הדי ג'יי בחתונות, אירועים ומסיבות גם נשים דתיות, שתפסו להן שם של ממש בסצנה הזו, ובמיוחד במסיבות המיועדות לנשים בלבד.

כשאומרים לי 'מסיבות נשים' אני מיד נזרקת שנים (לא אגלה כמה) אחורה, להרקדות ראש חודש באולם הספורט של האולפנה. אבל, מדובר במשהו אחר לגמרי. רחלי אנקרי, די ג'יית ששם הבמה שלה הוא דה-ג'ה DJ DAJA)) מסבירה: "במסיבות נשים אני לא מנגנת חסידי, חוץ מפורים שזה מה שנקרא 'מצוות היום', וגם חשוב לנו שהיום הזה יהיה גם קדוש, אבל המסיבות נשים שלי הן לגמרי מסיבות רגילות שלא מביישות שום מסיבה בשום מקום. בגלל שנשים דתיות לא יוצאות הרבה, אז עד שהן יוצאות מהבית צריך לתת להם טווח מאוד רחב של מוזיקה. אני משתדלת להביא את כל העולמות בערבים האלה. זה סוג של פסטיבל נשי. נשים יכולות לרקוד מוזיקה שהן אוהבות ולא במעגלים, לא מעורב, בלי לחשוב איך הן נראות, בלי שיסתכלו עליהן, פשוט ליהנות עם חברות".

"זו לא הרקדה", מוסיפה די ג'יי מירי פטל ((Dj Miri Petel, "המסיבות נשים מתאימות לנשים שהן מאוד פתוחות. בגדול זה מרחב שיש בו רק נשים, משהו מאוד נקי, ואפשר לשים בו מה שרוצים. יש במסיבות האלו הרבה חופש ושמחה. זה שאין גברים זה מאד משחרר. כל אחת יכולה להגיע, בכל גיל, וממש לא רלוונטי אם היא דתיה, למרות שרוב מי שמגיעה היא דתייה. המוזיקה שאני שמה היא מוזיקה רחבה מאוד. הכל. גם משהו שהוא יהודי וגם משהו שהוא מאוד עכשווי".

כן, הרוב המוחלט של נשים שמגיעות למסיבות נשים הן דתיות – על כל הרצף. זהו אזור "נקי" מגברים, גם בצד התפעולי, רק נשים יעבדו בתוך המתחם.

"בהתחלה זה היה נראה לי כאילו די ג'יי רק לוחץ על פליי ומשמיע את השיר. כשנכנסתי לזה הבנתי שזו תורה שלמה. את בעצם מעצבת את הרחבה, מעצבת אנרגיה"

לא רק ללחוץ PLAY

די ג'יי דה ג'ה – רחלי אנקרי, היא בת 33, נשואה לידידיה, אמא לתגל אהבה (3) ולחבר שלום (1). כיום היא גרה עם משפחתה בצפריה.

איך מגיעים בכלל לתקלוט?

"הגעתי לזה מתוך זה שהייתי סאונדמנית. כל החיים אהבתי מוזיקה. בגיל 14 עברתי לאולפנה בכפר פינס והתחלתי לכתוב ולנגן שירים מטופשים". כשאחיה, אשר זגורי ז"ל, נהרג במהלך שירותו הצבאי כשהייתה בכיתה י"א, זו הפעם הראשונה שהחלה להלחין מתוך מקום עמוק. "במהלך השנים כתבתי והלחנתי יחד עם אחי נתנאל שירים לזכרו של אשר. אחרי השירות הלאומי עברתי לת"א, רציתי ללמוד במדרשה וחיפשתי מה לעשות בזמן הזה. ראיתי מודעה ללימודי סאונד. הייתי בת יחידה מתוך 200 בנים מקועקעים, ואני ילדה טובה ששומרת נגיעה".

אנקרי סיימה את לימודי הסאונד ועבדה בהופעות ובהגברות. לאחר שהתחתנה הבינה – צריך לחשב מסלול מחדש. "את יוצאת מוקדם כי את צריכה לעשות באלאנס, ואחרי ההופעה צריך לעשות את הפירוק, את חוזרת מאוד מאוחר. המעבר מסאונד לדי ג'יי היה מתוך ברירה כלכלית בתור התחלה. בהתחלה נעלבתי, 'אני לא די ג'יי, אני סאונדמנית', זה כמו שתגידו לרופא שיניים שהוא שיננית. למדתי במשך שנתיים, כדי להיות די ג'יי אפשר לעשות קורס של חודשיים. לא הערכתי את התחום הזה בכלל, לא ראיתי בו שמץ אומנות, אבל הייתי צריכה לעשות הסבה כדי שאוכל להישאר בתחום המוזיקה ולהתפרנס ממנו. ב-2014 לקחתי כמה שיעורים פרטיים, קניתי ציוד וקפצתי למים. בחסדי שמים זה הצליח".

עם המעבר לתחום, החלה להבין את מורכבות המקצוע: "בהתחלה זה היה נראה לי מאוד חיצוני. כסאונדמנית הייתי לוקחת את ההחלטות הכי משמעותיות בשיר, כאשר די ג'יי רק לוחץ על פליי ומשמיע את השיר. כשנכנסתי לזה הבנתי שזו תורה שלמה; להבין מה קורה ברחבה, לדעת מתי לפרוש משיר, מתי להחליף סגנון, לשלב בין שירים, לעשות את זה כיפי ויצירתי, לשנות את הקצב. זו אומנות אחרת, זו הופעה והנעה, הנאה ב-א' אבל גם בע', כי זה להניע את האנשים. את בעצם מעצבת את הרחבה, מעצבת אנרגיה".

איך זה עובד עם משפחה וילדים?

"בערבים אני מתקלטת עד פעמיים בשבוע חוץ מפורים, שזו תקופה שאין מה לעשות כי אחרי זה בכל  פסח וספירת העומר אין עבודה. זה לא פשוט, אבל כשבאים לדבר עם ערך – לא נשחקים. זה לא כוחות פיזיים, זה רוחני. כשהילדה קצת גדלה והתחילה לשאול למה אני הולכת לעבודה עכשיו, הבנתי שבשביל שאצליח להחזיק את המקצוע הזה, כי זה מה שאני אוהבת לעשות וזה מה שאני טובה בו, אני חייבת להעביר את הערך הזה לא רק ללקוח, אלא גם בבית. אנחנו לא קוראים לזה 'הולכת לעבוד', אלא 'אמא הולכת לעשות שמח'. יש מחירים, ברמה הזוגית וגם בכלל, זה מקצוע לא פשוט, זו המון עבודה והמון אחריות אבל זו עבודה שיש לה פרנסה נפשית מאוד גדולה".

כדי לסבר את האוזן על רמת האחריות שהמקצוע דורש – לפני שנה וחצי אביה של רחלי נפטר, והיא קיבלה את הבשורה באמצע אירוע בת מצווה שהיא תקלטה בו. "התקשרה אלי האחות הראשית בבית החולים ואמרה שאבא שלי בנשימותיו האחרונות. לא יכולתי לעזוב את האירוע. זה לא מעניין את ילדת הבת מצווה, זה האירוע הכי מכונן בחיים שלה כרגע. הייתי צריכה לחכות עד שהמחליפה שלי תגיע, לחפוף אותה ולתת לה את החומרים. בזמן הזה אבא שלי כבר נפטר. החיים הם על בסיס מקום פנוי, כי כשאת מתחייבת את לא יכולה לזוז מזה".

"התקשרה אלי האחות הראשית בבית החולים ואמרה שאבא שלי בנשימותיו האחרונות. לא יכולתי לעזוב את האירוע. הייתי צריכה לחכות עד שהמחליפה שלי תגיע, לחפוף אותה ולתת לה את החומרים. בזמן הזה אבא שלי כבר נפטר"

די ג'יי מירי פטל (29), מתגוררת בירושלים, נשואה לאבישי ונמצאת בהריון הראשון שלה. מירי נולדה להורים חילונים, ואביה חזר בתשובה. היא לא למדה במסגרות דתיות וחיה חיים די חילוניים, לדבריה. בגיל 15 היא החליטה לשמור שבת, ולאחר התיכון חזרה בתשובה.

לתקלוט הגיעה בכלל דרך עולם הריקוד. היא מספרת: "תמיד רקדתי. כשהדרכתי במדרשת 'באר' בירוחם, הרגשתי שזה יעשה לבנות טוב לרקוד. אח שלי היה קצת די ג'יי והוא לימד אותי כמה דברים בסיסיים ועשיתי להן מסיבה, מאוד חובבנית, וזה היה תענוג, בדיוק מה שהן היו צריכות. זו הייתה הפעם הראשונה שתקלטתי. כשחזרתי לירושלים ניסיתי למצוא מקום לעשות בו משהו כזה לנשים, כי כמעט ולא היה אז. ה'בוגי', שזה מקום של ריקוד חופשי בירושלים, נתנו לי את ההזדמנות הראשונה לתקלט, ממש בלי ניסיון ובצורה חובבנית, רק ממחשב, בלי פלטה, בלי אוזניות. בתחילת 2015 קניתי את הקונטרולר (פלטה) והלכתי למורה שלמדתי ממנו".

על ראשך יש מטפחת צבעונית ונוכחת. הקהל מופתע לראות אותך?

"כן, יש אנשים שהם מאוד מופתעים, בעיקר בחתונות. אני אוהבת את זה, זה חלק מהטוויסט".

פטל ייסדה ומעבירה קורס תקלוט מיוחד לנשים, שמתחיל עכשיו את המחזור השישי שלו. "יש הרבה נשים שזה נוגע להן באיזה שהוא מקום ובא להן ללמוד את זה. והן מגיעות מכל הארץ", היא מתארת. מירי משתדלת לא לקבוע יותר מאירוע אחד בשבוע, אם זו חתונה, מסיבת נשים וכו'. "זה מאתגר כמו כל תחום אבל זה אחד הדברים הכי מתוקים שאני יכולה לעסוק בהם", היא קובעת.

"יש שירים שאני בוחרת לא לנגן כי יש להם מילים שמבחינתי מורידות אנרגיה, והרצון שלי במסיבות הוא להזרים אנרגיה טובה, שמחה, מחברת"

רק רוצות לרקוד

מסיבות הנשים הגדולות מתקיימות סביב פורים (כמו המסיבה ב'חצר המלכות' בה ישתפו פעולה פטל ואנקרי) וט"ו באב, וישנן הפקות עצמאיות נוספות ושיתופי פעולה בין נשות המקצוע מפעם לפעם. "זה כן סביב מועדים כי אנחנו הנשים קשורות בזמן", מסבירה רחלי. "וגם, אנחנו מבינות את הפרצות בלו"ז. אני לא פונה לנשים מתל אביב, אני פונה לנשים שאוהבות מוזיקה, אוהבות לרקוד ולזוז אבל יש להן עסק ובית, וזו לא תרבות הבילוי היום יומית שלהן. למרות שזה נפתח וזה מאוד משמח לראות את זה".

מירי מוסיפה: "נשים מגיעות כי הן רוצות להתפרק, להשתגע, והן תמיד מבקשות לעשות עוד מסיבות נשים. לאט לאט ממש אפשר למצוא בכל חודש מסיבת נשים, תלוי באזור. זו לא איזה מהפכה או מקום של דווקאיות. זה ממש לבוא מתוך מקום של שמחה והבנה שזה יכול לחבר עוד אנשים לשמחה".

שירים (לא) פשוטים

ומה עם הצנזורה של השירים? שתי הדי ג'ייות מקדישות לכך מחשבה עמוקה. "יש שירים שאני בוחרת לא לנגן כי יש להם מילים שמבחינתי מורידות אנרגיה, והרצון שלי במסיבות הוא להזרים אנרגיה טובה, שמחה, מחברת. אם יש משהו שאני צריכה לצנזר כנראה שאשחרר אותו מלכתחילה", אומרת פטל.

"אני לא נכנסת לשירים כאלה. אני כשלעצמי, בלי קשר לקהל, לא מכניסה למחשב שלי שירים בעייתיים. רוב השירים לא בעייתיים בעיניי, גם אם הם לא שירי קודש. הצנזור הוא בזה שאני הדי ג'יי. אני רוצה לאפשר לנשים מרחב מוגן גם ברמת התוכן, שלא ימצאו את עצמן יושבות פתאום בגלל השיר. בעייני זה גם הכח של אישה שהיא די ג'יי, יש משהו מאוד מעגלי, מאוד בתקשורת עם מה שקורה ברחבה", מוסיפה אנקרי.

מלבד מירי ורחלי, ישנן מספר נשים דתיות נוספות שהפכו לבולטות בתחום, ונראה שזאת רק ההתחלה.