הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')חז"ל הסבירו שבפסוק הפותח של הספר ציין משה רק ששה מקומות בהם היו בני ישראל, שכן בהזכרתם הוא רמז לישראל על המעשים הרעים שעשו באותם מקומות. לדבריהם משה אמר "דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י עפ"י ספרי).
משה לא פירט את החטאים, ולא שפך אש וגופרית על בני ישראל בגינם, אלא הסתפק בהזכרת המקומות, וכך היתה תוכחתו מעודנת ובדרך רמז, בבחינת "תוכחת מגולה ואהבה מסותרה". המדרש מציין עוד שמשה חיכה עם תוכחתו במתכוון לזמן הסמוך לפטירתו, ומסביר כי "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיה חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום" (ספרי, דברים פיסקא ב).
העובדה שמשה הוכיח את ישראל לפני מותו תרמה לכך שהיה לו קרדיט מיוחד אצל השומעים. כל פועלו במשך שנות חייו עמד מאחוריו. אפשר שזו גם כוונת הפסוק שמציין כי תוכחת משה נאמרה "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי… וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" (דברים א, ד). משה מגיע לתוכחה עטור תהילת ניצחון, אחרי מלחמות שהראו והמחישו את אהבתו לישראל ואת מסירותו למענם, שזיכו את משה בהקשבה מלאה ובשמיעת הלב.
תוכחת משה עצמה, היתה אף היא תוכחת אהבה, ולכן בטרם החל משה להוכיח, בירך את העם: "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם" (דברים א, יא), ולאחר שסיים את תוכחותיו בפרשת "האזינו", הוא שב לברכם בפרשת "וזאת הברכה". חז"ל דרשו על משה את הפסוק: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב", זו "ברכתו של משה שנקרא טוב, שנאמר: 'ותרא אותו כי טוב הוא'" (דב"ר טו). תוכחתו היתה עטופה בדברי נועם, ולכן נעם לשומעים לקבלה.
יכולים אנו ללמוד מתוכחת משה שורה של עקרונות בתוכחה: א. לקצר ולא לפרט – "ברמז". ב. לבחור תזמון מתאים – אצל משה: לפני המיתה. ג. להקפיד על כבודו של מקבל התוכחה – "שלא יהיה חבירו רואהו ומתבייש". ד. לא להעיק על שומע התוכחה יותר מדי – "שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו". ה. לא להוכיח מתוך רגשות אישיים שליליים – "שלא יהא בלבך עליו". ו. להוכיח אחרי שרכשת אמון וקרדיט אצל שומע התוכחה – "אחרי הכותו". ז. לעטוף את הביקורת באהבה ובריצוי – לברך את השומע לפני התוכחה ואחריה. במשפט ממצה אחד: תוכחה עושים באהבה או שלא עושים בכלל!
התוכחה היא מצווה מן התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), והיא מהווה כלי חשוב לתיקון. חז"ל לימדונו כי "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט, ב). אולם הדרך להוכיח היא אומנות מיוחדת, וכבר לימדונו גדולי התנאים שלא כל אדם ראוי להוכיח ולא כל אחד יודע כיצד לעשות זאת (ערכין טז, ב). הרמב"ם ציין שיש להוכיח "בנחת ובלשון רכה", והדגיש שהמניע לתוכחה חייב להיות טובת השומע ולא שום גורם אחר (הלכות דעות ו, ז). קורה לעתים שהתוכחה נובעת מתסכולים אישיים של המוכיח או מזעם כבוש כלפי בני שיחו. תוכחות שכאלה יגרמו לריחוק ואף לאיבה, ובוודאי לא יביאו לידי שלום כפי שדורש המדרש.
עקרונות אלה חשובים לא רק בתוכחות אישיות אלא גם בביקורת ציבורית, דוגמת זו של משה. יש לרבנים ולנבחרי ציבור זכות ואף חובה למחות כנגד תופעות שליליות בחברה, אולם חשוב לעשות זאת בזהירות וברגישות, מתוך מניעים טהורים ומתוך כבוד לשומעים. רק תוכחה וביקורת שבאות מאהבה תוכלנה לקרב עוד קצת את הגאולה השלמה.
(דברים תשעט)
