הרב חגי לונדיןבין ההוראות על בניית המשכן וכליו בפרשת 'תרומה' לבין תיאור בגדי הכהונה שבפרשת 'תצווה', התמקם הציווי על הדלקת נר התמיד: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ-כא). מדוע נכתבה כאן הדלקת נרות המנורה שעוסקת בעבודה במשכן ולא בבנייתו? מדוע התורה מתייחסת להדלקת הנר במרכז התיאור של ענייני הקמת המשכן? מה הופך את נר התמיד לכה חשוב, שהוא חוזר ומופיע בלא-פחות מארבע פרשות בתורה: תצווה, פקודי, אמור ובהעלותך?
התשובה טמונה, כמדומני, במשמעות הסימבולית של אור הנר, המשמש כסמל לאור של חכמת התורה ומצוותיה, כשהפסוק המכונן לעניין זה הוא: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). על-פי מסורת חז"ל המנורה היא סמל לחכמה, ולפיכך אמרו חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום" (ב"ב כה, ב). בדומה לכך אמרו חכמים כי "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (ברכות נז, א).
המשמעויות הסמליות של אורות המנורה התרכזו במסורת הדורות לתחום החינוך. כך, לדוגמה, נהגו פרשנים ודרשנים להדגיש שהכהן צריך להדליק את הנר עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא ע"א), ומכאן הסיקו שיש ללמד את התלמידים תורה עד שיוכלו ללמוד ולהבין בכוחות עצמם. רש"ר הירש אף ציין כי "תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר", שכן מטרתו היא להביא את הלומד לעצמאות ולמנוע תלות מתמשכת של התלמיד ברבו.
מסקנה חינוכית אחרת שהסיקו רבים מהמשמעות הסמלית של הדלקת הנר היא שכשם שבמנורה היה צורך בשמן "זך כתית", כך על החינוך לתורה להיות מזוקק ובלא כל שמרים, וטהור מכל סיג של השפעה לא טובה. עקב כך היו מי שהרחיקו לכת לזהירות יתרה בכך שהתלמידים לא ייחשפו לשום דעה ואמירה, טקסט או תמונה שאינם מכוונים במדויק להשקפות המקובלות באותו תת-זרם השולט במוסד החינוכי. כך, בגישה של חינוך החרדי, מקפידים שכל התלמידים המתקבלים לבית הספר יבואו ממשפחות המדקדקות בכל קוצו של יוד בהתאם לקו המקובל באותו מוסד חינוכי.
החידוש של השנים האחרונות הוא שגם החינוך הממלכתי דתי נהיה לעתים סלקטיבי. במקומות רבים משתלטים על בתי הספר הורים ומחנכים המעוניינים בחינוך טהור, ובשם אותה טהרה בוחנים את אורחות החיים של המבקשים ללמוד בבית הספר, ומדירים כל מי שאינו עומד בקריטריונים הנוקשים שקבעו: אם התלמיד בא מבית שאינו שומר שבת כהלכתה, אם יש בו טלוויזיה או מחשב ללא תוכנת סינון, אם האימא אינה מתלבשת לפי קוד לבוש מסוים או הכיפה של האבא אינה עומדת בסטנדרטים, הוא לא יתקבל לבית הספר. בכך נדחק אותו תלמיד לעבור לחינוך שאינו דתי. אמנם, תופעה זו אינה חוקית, שכן בחינוך הממלכתי אמורים לקלוט את כולם, אולם מחקרי שטח מלמדים שהיא הולכת ומתרחבת.
המובילים את מגמת ההדרה בחרו כנראה לאמץ את שיטת בית שמאי, שתמכו בחינוך תורני סלקטיבי ואליטיסטי ואמרו: "אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם וענו ושפל רוח ובן אבות ועשיר". בית הלל לעומתם דגלו בחינוך שוויוני וקבעו: "לכל אדם ישנה, שהרי פושעין היו בהן בישראל, וכיון שהתקרבו להן לתלמוד תורה יצאו מהן חסידים וצדיקים" (אבדר"נ פ"ב). נראה שכיום מחמירים אף יותר מבית שמאי, שכן בית שמאי דיברו על השכלה תורנית גבוהה, ואילו כיום דוחים באמת הבניין גם מועמדים לכיתה א'.
מתוך נאמנות למשמעות הסמלית של "שמן זית זך" עלינו לרצות שהמחנכים הבאים להאיר לתלמידיהם אכן יהיו טהורים, אך אורם צריך להתפשט אל המרחבים החשוכים. הפסוק אומר: "מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ", וברוח דבריו של רבי יוסף פצנובסקי, מרבני לודז' לפני השואה יש מקום לפרש: נר ה' לא צריך לדלוק רק בקודש – בבית הכנסת ובבית המדרש, אלא עליו להתפשט גם אל מתחמי המסחר והעסקים, לשכונות מצוקה ולבתים שאינם דתיים. יש להביא את אור התורה לכל מקום ולכל אדם, להאיר מבלי להדיר, להגדיל תורה ולהאדירה ולא להגביל תורה ולהדירה.
החינוך צריך להיות טהור, אולם לא טהרני, מקפיד על יראת ה' ואהבת אדם, יושרה ומידות טובות, אולם לא עסוק במלחמות קודש נגד כל סטיית תקן קלה. ההוראה החשובה ביותר שעולה מנר התמיד היא שאת החושך יש לגרש באור ולא במקל, וכי אף מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
(תצווה תשעט)
