הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)המלכת המלך בישראל מתוארת בתורה (דברים יז יד-טו): 'כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ… וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ..'. לשון התורה מטיל ערפל בשאלה מה יחס התורה להמלכת מלך בישראל. ואכן נמצא מגוון דעות בחכמינו האם יש חובה להמליך מלך. בדברי התנאים (מדרש תנאים שם) החובה ברורה: 'שום תשים עליך מלך מצות עשה וזו היא שאמרנו חובה ולא רשות' וכפי שנתבאר בדברי רבי יוסף בכור שור – 'זו מצות עשה, כי ודאי צריך שיהא מלך, שלא יעשה כל אחד הישר בעיניו'. לעומתם, בראשונים קיימות דעות מסויגות יותר כמו בדברי ר' אברהם אבן עזרא המבאר שהמלכה היא רק רשות ודברי רס"ג הרואה במילות הפסוק היתר בעלמא.
דון יצחק אברבנאל מבקש לראות בפרשיה זו תיאור מציאות אפשרית ולא מצווה מוכרחת. לטענתו (שם, וראה עוד אברבנאל שמואל א, ח) 'אין בזה מצוה כלל כי לא צוה השם יתברך שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד'. התורה אינה מעודדת את המלוכה ואינה מבקשת לייסד שלטון מלוכני, התורה אומרת שאם כבר ממנים מלך – עליו להיבחר על ידי ה'. 'ולפי זה יהיה ענין המלך מצוה עשה תלויה בדבר הרשות…, שאין שאלתו מצוה כי אם רשות ומפעל יצר הרע עם היות שנתלית בו המצווה שישימו המלך ההוא בבחירת הש"י מקרב אחיו ולא באופן אחר'.
הפרשנים שאינם רואים בהמלכת מלך מצווה, נשענים על תפישת עולם המוצאת בשלטון המלוכני חסרונות רבים. בעיניהם לא ייתכן שהתורה מעודדת שלטון שכזה וכל הבסיס לדיון הוא בקשתם של ישראל המנסים להיות ככל הגויים אשר סביבותיהם. עם זאת, ניתן למצוא ברבותינו גישה אחרת הבוחנת את העיסוק של התורה במדעי המדינה ובצורות השלטון כדבר הנתון לכתחילה לבחירת בני האדם.
כך למשל מבאר הנצי"ב (העמק דבר שם) שהפרשה פותחת באמירה האנושית כדי לבטא את הרשות המוחלטת שיש לעם לבחור את הנהגתו. 'דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ"י דעת מלוכה או עפ"י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות עפ"י הכרח מצות עשה. שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך'. התורה אינה יכולה לצוות באופן מוחלט על הנהגה ציבורית, שכן הנהגה כזו שאינה תואמת את הלך הרוח הכללי עלולה להביא לאנרכיה ואין לך פיקוח נפש גדול מזה. אם פיקוח נפש דוחה את כל המצוות הכתובות בתורה, הרי שיש בכוחו גם למנוע מעיקרא כתיבתה של מצווה.
היוזמה למינוי המלך חייבת לבוא מהעם, לא רק בשל הצורך בהתאמת סגנון הניהול לחברה אלא בשל העובדה שהמלך יונק את כוחו מן הציבור. התורה יכולה לצוות על מחוקקים בסנהדרין או על שופטים ושרי צבא, אבל מלך אינו רק תפקיד פרקטי אלא ביטוי מהותי לרצון העם כולו. את החידוש הזה אנו מוצאים רק בתורה, כפי שביטא יפה הרב אליהו בן אמוזֶג (אם למקרא שם): 'שאין מינוי המלך מבלעדי רצון העם, ובחירת העם (עם משיחת ה') היא הנותנת כוח לעשות חיל, ובהעדרה, אינו רק נוגשׂ ומושל בחזקה ולא מלך. ולהם ז"ל דברים יקרים בזה, תמיה אני אם ימצאו בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם בזמן רבותינו, וזה לעֵד כי לדבריהם מקור עליון א-לוהי'.
הרמב"ן (דברים ו יח) לימדנו 'שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם'. חוסר האפשרות הזו אינה אלא ביטוי לכך שהתורה אינה מבקשת לכפות הנהגות חברתיות שאינן מתחשבות בשינוי הזמן והמקום. התורה אמנם מתייחסת להמלכת מלך אולם גם אם יש בהמלכה זו מצווה, הרי שהיא תלויה בצורך המציאותי. אין לתורה מטרה להמליך 'מלך בלא עם' (ע"פ רבנו בחיי בראשית לח ל), אלא לאפשר לעם לקבוע את סדרי שלטונו ובתוכם לנסוך את דבר ה', הממליך מלכים ולו המלוכה.
(שופטים תשעט)
