אֵין כֵּאלוקינוּ. מִי כֵאלוקינוּ

השבוע עשו את דרכם אל מוסדות החינוך השונים ברחבי הארץ, מגני ילדים ועד בתי הספר העל-יסודיים, מתלמודי תורה עד ישיבות גבוהות, רבבות רבבות מישראל- מטף ועד בוגרים. שמחה גדולה.
משיחות עם אנשי חינוך ותיקים, אלו שכבר עשרות שנים עוסקים במקצוע ההוראה והחינוך בגילאים השונים- אני שומע שוב ושוב עד כמה המלאכה נעשית מורכבת וקשה יותר משנה לשנה. המבוגרים שבנו, שמפליגים בזיכרונותיהם אל הכיתה עם שולחנות העץ, הלוח והגיר, העיפרון, הקלמר וילקוט העור, וזוכרים את המורה שמושך באוזן, מוציא מהכיתה, ושולח לשבת על הספסל ליד חדר המנהל – מתקשים להכיל את המציאות החדשה, מבנה הכיתה, שיטות הלימוד, סמכויות המחנך, חוזרי המנכ"ל, וכל העולם הטכנולוגי – וירטואלי שבו נמצאים התלמידים.
צריך להצדיע למורים, לגננות, ולכל מי שעוסק בחינוך, על היכולת המופלאה, עד בלתי אפשרית, הנדרשת מהם לנהל כיתה, לעמוד כל יום מול עשרות ילדים עם פתיל קצר, הפרעות קשב וריכוז, ריטלין, מעורבות לפעמים מוגזמת של הורים, לחץ מהמנהלים והפיקוח- ולשרוד.
הורים שבקושי מצליחים להשתלט על שניים-שלושה ילדים בבית, ולתפעל אותם בהצלחה יותר משעה רצוף, מצפים מהמורה שיהיה קוסם ויצליח להחזיק כל יום במשך שנה שלימה כיתה של 35 ילדים עם קוצים במקום שבו נהוג לשבת, ועם טלפונים חכמים ביד.
ואחרי הכל או לפני הכל, שאלת המפתח היא מה נקודת המוצא של מערכת החינוך ושל המחנכים.
כולם רוצים להצליח בחינוך. כולם רוצים להעביר ידע, לחזק את הזהות והדימוי העצמי, וכולם רוצים לפתח סקרנות אצל התלמיד.
השאלה היא מהי הנחת היסוד שממנה יוצאים לדרך.
שמעתי פעם רעיון יפה, שאומר כך על תפילת 'אין כאלוקינו', אותה אנחנו אומרים בסוף תפילת שחרית. התפילה מתחילה במשפט הזה שבסופו סימן קריאה חזק: 'אֵין כֵּא-לֹהֵינוּ אֵין כַּאדוֹנֵנוּ אֵין כְּמַלְכֵּנוּ אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ'!
לאחר מכן יופיעו המילים שבסופן סימן שאלה: 'מִי כֵא-לֹהֵינוּ? מִי כַאדוֹנֵנוּ? מִי כְמַלְכֵּנוּ? מִי כְמוֹשִׁיעֵנוּ?', ואמר על זה מי שאמר, שמותר לשאול 'מִי כֵאלוקינוּ?' בתנאי שלפני כן יש את הנחת היסוד הבלתי ניתנת לערעור ולהרהור של 'אֵין כֵּאלוקינוּ'.
עם תחילת שנת לימודים נוספת בעם ישראל, השאלה היא מהי הנחת היסוד של המערכת, של אנשי החינוך, ומתוך כך מה יעבור אל הילדים. האם הנחת היסוד שממנה הכל נובע, מסתיימת בסימן קריאה ברור- 'אֵין כֵּא-לֹהֵינוּ'! או שהנחת היסוד היא שהכל שפיט, הכל 'שאיל', על הכל ניתן לחלוק ולערער, והמציאות היא בעצם סימן שאלה אחד גדול הניצב מאחורי המילים?
אחד מהאפיונים של הפוסט מודרניזם זה עניין 'הספק לכתחילה'. אפיון שאומר שבעצם אין אמת מוחלטת קבועה ויציבה, אלא הכל תלוי זמן ומקום, הכל ניתן לשינוי, ועל כל דבר לא רק שניתן להטיל ספק, אלא אף רצוי מאד להטיל ספק. הספק הוא לא בדיעבד. הספק הוא מלכתחילה.
מערכת החינוך מורכבת ומאתגרת את כולם- את המורים, את הילדים ואת ההורים. כולם רוצים את טובת הילד, כולם רוצים לתת לו כלים לחיים, כולם רוצים לפתח את שכלו ואת סקרנותו.
ועם זאת, כשם שמניחים לפניו כעובדה בלתי ניתנת לערעור שלעולם אחד ועוד אחד שווה שניים, ושביממה יש 24, ושאת ההורים צריך תמיד לכבד, וכן הלאה, כך גם צריך להניח לפניו כהנחת יסוד וכבסיס לחיים שלעולם 'אֵין כֵּאלוקינוּ', קודם ל'מִי כֵאלוקינוּ'. כך ראוי לה למערכת חינוך במדינה יהודית שאלו יהיו האדנים שלה, שעליהם ייבנו קומות של מידע וערכים.
אַתָּה תוֹשִׁיעֵנוּ אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן. כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד.
(שופטים תשעט)