נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה

אחת התובנות המרכזיות המלוות את מי שעוסק בטיפול באנשים כגון עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רבנים וכדומה, היא להקשיב היטב למילים בהם בוחר האיש שמולך להשתמש, ולנסות להבין מהמילים הנאמרות, מהמילים שלא נאמרות, מטון הדברים ומהמוזיקה שלהם- מה באמת המטופל אומר. האם הבעיה שהוא מציג היא באמת הבעיה שלו, או שמא מאחורי סיפור הדברים שהוא מצייר מסתתרת לה בעיה שונה לחלוטין, שבעצם בה צריך לטפל.
עם ישראל במדבר. חם. יבש. קשה. אומנם כבר לא עבדים במצרים, אך רחוקים מלהיות בני חורין בארץ ישראל. זה מצב נפיץ ופוטנציאל קלאסי להיווצרות בעיות פיזיות, חברתיות, רוחניות וערכיות.
כשם שמים עומדים הם מדגרה קלאסית ליתושים, הסיטואציה הזו של המדבר והחום היא מדגרה קלאסית למי שהתורה מגדירה- 'וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ'. הָאסַפְסֻף הזה לדורותיו ניזון ממחלוקת, משיסוי, ומיצירת דמורליזציה.
הם, והאנשים שהם סוחפים אחריהם מלבים את האש ופיהם מלא טענות כרימון: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
משה הנמצא תחת התקפה לא מבחין במילים המדויקות בהם משתמשים האנשים. הם הרי באים בטענה פיזית- שהם רעבים. הם זוכרים את הבשר, הקישואים והאבטיחים. לכאורה על פי ההיגיון, הם היו צריכים להמשיך ולומר- 'ועתה בטננו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו'. אבל לא זה מה שהם אומרים. הם אומרים 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל'. מה שייך נפש יבשה לכאן? הרי טענתכם היא שהגרון יבש, שהקיבה יבשה, שהבטן יבשה.
משה שומע את דבריהם הקשים, ומבקש להתפטר מתפקידו- 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי'.
על דבריו הקשים של משה, עונה לו הקב"ה דברים שלכאורה נראה שאין קשר ביניהם לבין עיקרי טענותיו של משה. הקב"ה אומר לו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם…".
מה הקשר בין טענותיו של משה לבין תשובת הקב"ה?
הקשר הוא הבנת הטענה והבעיה, ומתוך כך הבנת הפתרון. נכון שהעם צעק שהוא רוצה בשר, אבל הקב"ה הבין שהבעיה היא לא הבשר אלא הנפש. לא הבטן יבשה אלא הנפש. ונפש יבשה לא צריכה עוד בשר, היא צריכה עוד רוח של אמונה ותקווה. לכן אומר הקב"ה למשה- אני לא אביא לך עוד משאיות של בשר, כי לא זה מה שיפתור את הבעיה. אני אביא לך את זקני העם ושוטריו, ואז- 'וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם'. הבעיה היא הרוח והרוחניות ולכן הפתרון יהיה רוחני ולאו דווקא פיזי. אפשר לחיות גם בלי קישואים ואבטיחים אבל אי אפשר להתקיים בלי רוחניות שנותנת לך את האמונה, התקווה, והתובנה מנין באת, לאן אתה הולך, ומה תכלית חייך.
מטפל טוב יודע להקשיב למטופל, ולזהות שגם כאשר הוא מבקש בשר, בעצם הצורך האמיתי שלו הוא במישור אחר לגמרי, במישור הרוח והאמונה.
(בהעלותך תשעט)