לכל ארץ יש מדבר

לכל ארץ יש מדבר שקדם לה. לכל חירות – דרך שהובילה אליה.
קריאת אחד מחמשת חומשי התורה על שם המדבר, אינה רק נקודת ציון טכנית, שתולדתה במילה הפותחת את הספר. גם לא רק מראה מקום גיאוגראפי. יש לה ערך עצמאי.
עיון בעולמה של תורת ישראל מלמד שלמדבר נודע מקום חשוב בעיצוב אופייה של האומה הישראלית. בבואו לשבח את ישראל, אומר הנביא ירמיהו "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הנביא הושע מדגיש: "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאבות" (יג, ה; וראו שם ט, י), ואף משורר התהלים פורט את תלאות המדבר, "תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו" (קז, ד) ואת חסדו של הקב"ה, "המוליך עמו במדבר, כי לעולם חסדו" (קלו, ז) שהיה לאחד מאבני הפינה של שירת ההלל.
כור ההיתוך המדברי לא היה גן של שושנים. להפך. עיון בחומש במדבר מלמד שכולו, או לפחות חלק גדול הימנו, היה רצוף מחלוקות ונרגנות, מעשי הסתה והמרדה, תלאות ומוקשים. תלונות ועוד תלונות, יאוש ודכדוך היו מנת חלקו של העם ההולך במדבר. לצד התלאות הפיזיות וקשיי הדרך, רעב וצימאון למעט יותר "נוחות", הציב המדבר בפני ההולכים בו אתגרים אמוניים לא פשוטים. עד כדי כך, שלעתים הדעת ניטשטשה, והזיכרון נתעמעם, ורבים חלמו על השיבה למצרים, שם אכלו את הדגה "חינם".
התיאורים הקשים, עם שהם מחזירים לתודעה את רגעי השפל והייאוש, מעניקים ואוצרים בתוכם גם תקווה גדולה. לאחר המדבר ממתינה הארץ המובטחת, ולאחר הצימאון והרעב ממתינה ארץ זבת חלב ודבש. יש למה לשאוף, יש לאן להגיע. המדבר אינו אלא תחנת ביניים. לא תחנה סופית.
פרשת במדבר משקפת גם את אחד הסממנים השבטיים המובהקים ביותר בעולמה של תורת ישראל. לצד פירוט מדוקדק של מניין בני כל שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (ב, ב).
בהקדישה מקום כה רב לעניין זה, תורת ישראל מלמדת אותנו שאחדות אינה בהכרח אחידות. כל "שבט" צריך לשמור על "דגלו", מורשתו ומאפייניו הייחודיים. ועל דרך הדרוש אמרו" חושך שבטו – שונא בנו". אדם המסתיר מילדיו את "שבטם", את מורשתם וייחודם, "שונא בנו", אינו עושה עמם חסד, אלא עוול.
גם המציאות הישראלית הוכיחה שהניסיון, תמים או מיתמם, לשפוך את כל העולים לסיר גדול אחד, ל"כור היתוך", נדון לכישלון. קיבוץ גלויות אינו אמור להיות כיבוס גלויות, הכרוך בשכחת העבר והמורשה המיוחדת לכל קבוצה. מדורת השבט הישראלית נותרה מורכבת מי"ב שבטים, ואולי אף יותר.
לעתים מקבלת השבטיות הדגשה חיצונית או סמלית גרידא כבפרשתנו המדגישה את חשיבות השמירה על סדרי המחנה הצבאי. בכמה מתחומי החיים, קיבלה שבטיות זו פן נורמטיבי מובהק והייתה לראש פינה במערכת חוקים והלכות שתכליתם למנוע ערבוב בין קבוצות שבטיות או מעבר של אדם מן הקבוצה שהוא נמנה עמה לקבוצה אחרת.
בתקופה מאוחרת יותר, אף נקבע איסור חיתון בין-שבטי כמעין עונש קולקטיבי. בעקבות מעשה ההתעללות הנורא בפילגש בגבעה, נשבע איש ישראל במצפה לאמר: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא, א). מאורע זה היה כה טראומתי, עד כדי חשש שייפקד וייגדע "שבט אחד מישראל" (שם, ו).
יחד עם זאת, עיון בהלכת חז"ל מלמד שכבר בתקופה קדומה, עם הכניסה לארץ, נתבטל האיסור המקראי על נישואים בין-שבטיים באמצעות פרשנות יוצרת של החוק הקדום ונתאפשרה העברת אדמות משבט אחד למשנהו. ביטוי לדבר הוא קביעת יום ט"ו באב כיום חג, כיוון שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה".
אכן, לצד הדגשת השבטיות, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. אחד הבולטים שבהם הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי "לא נתחלקה לשבטים". ואפשר שלא לחינם נסמך בלוח השנה יום חגה של העיר לפרשת המדברת בשבטיות.
חכמי ההלכה נחלקו בשאלה האם קביעה זו, של אי חלוקת העיר לשבטים, מכוונת גם כלפי עבר, לחלוקת הנחלות, או שמא הלכה לדורות היא. בין כך ובין כך, נתקבלה ונתקבעה הלכה שלפיה ירושלים – קניינם של כל ישראל היא. מטעם זה אין משכירים בה בתים לעולי רגלים, לפי שאינם שלהם, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם" (רש"י מגילה כו, ע"א).
יש בה בהלכה זו ביטוי לגישה שלפיה יש ערכי יסוד שאינם ניתנים לחלוקה. בעולם שבו נוטים להפריט כל מה שזז, להפריד, לחלק, ראוי שנזכור כי יש נכסי יסוד שקניין הכלל הם. לא כל נכס ציבורי, ראוי להיות מקור פוטנציאלי לקניין פרטי, בסיס למסחור ועשיית רווחים.
טבעו של עולם הוא, שמי אשר הגיע ליעד, לקודש ולמקדש, לארץ זבת חלב ודבש, שוכח לעתים את הדרך הארוכה שהובילה אליהם. חומש במדבר מעניק לנו תזכורת קבועה על הדרך שהובילה אליהם, ומעניק תקווה למי שטרם הגיע אל היעד. בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה. לא יום אחד ולא יומיים. רובם ככולם מתו במדבר ולא זכו להגיע אל היעד. אך בניהם ובני בניהם זכו.
דורות של יהודים חלמו להגיע לירושלים, לחונן את עפרה, להתיישב בה או לפחות לבקר בה לשעה. רובם לא זכו לכך. בדורנו הייתה העיר ליישוב הגדול ביותר בארץ, והביקור בה היה למעשה של שגרה. חזונו הגדול של הנביא זכריה בדבר זקנים וזקנות(!) היושבים ברחובותיה, וילדים וילדות(!) משחקים ברחובותיה – ללא הדרת נשים – היה למציאות חיה, יומיומית.
התגשמות הנבואה, כפשוטה, והיותה למציאות של שגרה, עשויה להשכיח מאתנו את הנס הגדול הגלום בה, ולהביא לכך שלעתים, ח"ו, יהא לבנו גס בה. יום ירושלים כמו גם זכרון המדבר, מעמיקים לנו תזכורת קבועה בדבר חובתנו להיות מודעים, מתוך ראייה היסטוריה ופרספקטיבה רחבה, למשמעות העצומה של שובנו לארץ ישראל ולירושלים, תחת ריבונות יהודית עצמאית, על ההשלכות והאתגרים רבי המשמעות שהם מציבים בפנינו, מבחינה גשמית ורוחנית כאחד.
(במדבר תשעד)