עימו אנוכי בצרה

וכי ידיו של משה עושות מלחמה ? התשובה היא לא. את המלחמה עושים החיילים בשטח. אז למה בכל זאת צריך את ידיו המוגבהות של משה, ושהוא יישב על אבן ולא על כיסא נוח? כי החיילים המזיעים בשטח מסתכלים למעלה לראות מה עושה מנהיגם. ממנו הם מקבלים השראה, כוח, מוטיבציה, אמונה ודוגמא אישית. כשהם רואים למי משה, הענו מכל אדם, משעבד את ליבו, אז גם הם מוכנים לשעבד את ליבם לאותו גורם, וממנו הם שואבים את הכוחות למסור את נפשם בקרב.
ככה זה עובד. שני צדדים לכל מטבע- העם והמנהיגים, ואי אפשר לאלו בלי האחרים. חוק כלים שלובים פשוט פועל על יחסי מנהיגים ועם. היחסים חייבים להיות הדדיים- אמון, דוגמא ומסירות נפש דו צדדיים. רק כך יכול עם לתפקד, רק כך יכולה מנהיגות להנהיג. ידיו של משה לבד אינן מנצחות במלחמה, אבל גם לוחמים בפני עצמם, גיבורים ככל שיהיו, לא ינצחו בשום מלחמה אם לא ישאו עיניהם לכיוון השמים ולכיוון ידיו של משה, יבינו מה מקור כוחם ואמונתם, ועל מה בעצם הם נלחמים.
יצא לי בשבועיים האחרונים לערוך חופות במספר חתונות ברחבי הארץ. כלפי חוץ הכל בסדר- בודקים בכניסה, רושמים שמות, ושמים אלכוג'ל.
אבל בפנים- הפקרות מוחלטת. חוץ ממני ועוד שתי סבתות זקנות, אף אחד מהאורחים לא עטה מסיכה על הפנים. עמדו מסביב לחופה ואחר כך בתוך האולם עשרות ואולי מאות אנשים מחובקים, מתנשקים, רוקדים בצפיפות, כאילו שום דבר לא קורה בעולם. כולם מחייכים חיוך ישראלי מוכר של 'עזוב אותך אחי…יהיה בסדר…לי זה לא יקרה'.
הייתי השבוע באחד הערבים באזור כיכר ציון בירושלים- מסביב בתי קפה הומי אדם, מסבאות בירה, מאות רבות של צעירים וצעירות יושבים בכיכר, על הספסלים, מסביב- ולאף אחד אין מסיכה [ לא בזמן האוכל כמובן, אני מדבר על שעות של ישיבה סתמית בכיכר וסביבותיה].
מרבית באי החתונות והמסעדות מרשים לעצמם להתנהג ככה כי הם נושאים עיניהם למנהיגיהם- ואלו ממש לא יושבים על אבן אלא על כורסאות עור צבי, וממש לא מרימים ידיהם לשמים. ההיפך. הם משדרים הכל חוץ מדוגמא אישית ומנהיגות. הם משדרים זחיחות, אטימות, ניכור, וחרשות לזעקות השבר של הציבור. כשזאת המציאות וזה מה שהעם רואה – 36 שרים שרובם מיותרים, תחושת חוסר האמון, חוסר המשמעת והאדישות מחלחלים לשטח.
נכון שצריך משמעת עצמית, ואחריות אישית של כל אחד מאיתנו, אבל בלי רוח מפקד, מנהיגות, סדר, אופק, תוכנית עבודה מסודרת ודוגמא אישית, אף חייל לא יקום להסתער מאחורי השוחה גם אם 36 שרים יצעקו 'אחרי'.
(פנחס תשפ)