הרב שי פירוןהימים המיוחדים הללו, ימי האבל על החורבן המתמשך של בית המקדש, מקבלים טעם ומראה עדכני לנוכח אירועי השעה. מפעם לפעם מסובב הסיבות מחזיר אותנו לציר הר הבית, כדי להתמודד שוב ושוב על היחס שבין בנין לחורבן.
רבים עמדו על הזיקה שבין פרשת דברים לבין צום תשעה באב הסמוך לה, באמצעות זיקה מילולית בין פסוק בפרשה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם", לבין מגילת איכה, בה חוזרת המילה איכה מספר פעמים. האם מדובר רק בצליל, בהשראה לשונית או שמא יש משהו מהותי בחיבור שבין הפסוק בפרשת דברים לבין מגילת איכה?
רבי נפתלי מרופשיץ נולד ביום פטירת הבעש"ט הקדוש, בחג השבועות. כשנפטר, נקבר בעיר לאנצוט כשעל מצבתו כתבו: "יחיד בדורו בחכמת אלוקות. וביתר שבחים אין לנו רשות כי כן נצטוינו מפיו". לפני שהתפרסם, התפרנס מעבודתו כ"בדחן". בכל חתונה היו שוכרים מישהו שיצחיק את הקהל.
יש משהו מרתק בעובדה שאדם מבקש למעט במילים – כדי לדייק, שימש בצעירותו כבדחן. האם גם אז הקפיד על מילותיו?
פעם שמע ששני מחותנים רבים בניהם, מי ישלם את הוצאות הבדחן, אז התנדב לעשות זאת בחינם, כדי למנוע מריבה.
בליל החתונה, עמד על שולחן וסיפר בדיחות. הקהל צחק, ורבי נפתלי המשיך. בחצות, התעורר הרבי שלו, החוזה מלובלין, לומר תיקון חצות, אך לא הצליח. ייחד יחודים, כיוון כוונות, אבל הרגיש שבשמיים לא פנויים לתפילתו. כשביקש משמשו לברר מה יכול לעקב בעדו, גילה שבצד השני של העיר רבי נפתלי מספר בדיחות.
"הבנתי" אמר. "כל המלאכים מקשיבים עכשיו לבדיחות של רבי נפתלי". הבדיחות של רבי נפתלי היו לבוש לחיפוש עמוק של האלוקים במציאות.
על רקע זה בספרו "זרע קודש", פירש את סודה של פרשתנו:
" במדרש (איכה פ"א) ג' נתנבאו באיכה: משה וישעיה וירמיה, הנה אמרו ז"ל (ב"ר יט, יח) שרמז השי"ת לאדם הראשון החורבן בית המקדש, שמתחילין באותיות איכה, וזהו שאמר לו השי"ת איכה, כמו שנאמר (בראשית ג, ט) " וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה".
רבי נפתלי מזהה שהקריאה "איכה" של פרשתנו ושל מגילת איכה כרוכה בקריאה האלוקית לאדם הראשון: אַיֶּכָּה. מאז חטא אדם הראשון, ה' מחפש אותנו, כל הזמן. איפה אנחנו? לאן נעלמנו ומה עם הייחוד שלנו?
"שכביכול השי"ת שואל עלינו איה ואיפה אנו, עד שהשי"ת ימצא אותנו…לכן [לעתיד] ימצא השי"ת אותנו כביכול וישמח עמנו".
אבל לא די בכך. כשם שה' מחפש אותנו, כך אנו מחפשים אותו: " ואנו שואלין "איה" מקום כבודו להעריצו, ולעתיד השי"ת ימצא אותנו, ואנו נמצא אותו ית"ש, ונאמר: "הנה א-להינו זה קוינו לו".
אנחנו עומדים בימים אלה, יודעים שה' מחפש אותנו, שואל היכן אנחנו. אבל, גם אנו שואלים, "איה מקום כבודו". גם אנו עומדים אל מול מציאות מדממת ושואלים: "איה"?
ממשיך רבי נפתלי: "האותיות שאמרו משה וישעיה וירמיה, אחר הג' פעמים איכה, [משה אמר, איכה א'שא, ישעיהו אמר איכה ה'יתה , ירמיה אמר איכה י'שבה] האותיות לאחריהם הם "איה", לרמז מה שאנו מבקשים אותו ית"ש ואומרים "איה" מקום כבודו, והוא ית"ש שואל עלינו, כמו ששאל לאדם הראשון איכה, [היכן] אתה…"
תארו לעצמכם: אתה מאבד את הילד הקטן שלך. יוצא לחפש אותו ברחוב, והוא, מחפש אותך ברחוב אחר. שניהם זועקים, קוראים בשם, אולי אפילו גם בוכים. אבל אין סיכוי שתיפגשו. אתם ברחובות מקבילים. לבסוף הגעתם לאותו רחוב. מצאתם. נפלתם זה על כתפיו של זה. כך ישראל והקב"ה מחפשים ברחובות מקבילים, עד שמוצאים…הלוואי.
(דברים תשעז)
