ד"ר יצחק קניגסברג"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש"(במדבר יא', א-ב'). בהמשך למרידה זו, אנו עדים למהומה חדשה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים . ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (שם יא',ד'-ו'). הקב"ה נענה לדרישתם: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני כל הארץ. ויקם העם, ויאספו את השלו , וישחטו להם שטוח סביבות המחנה", אך יחד עם מילוי תביעותיהם בא העונש:"הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד. ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים"(שם יא',לא'-לד').
תמוה בעינינו מדוע נענשו בני ישראל הפעם? הלא במקרה דומה, שנה קודם לכן, במדבר סין, הקב"ה קיבל את תלונות בני ישראל בהבנה, ונעתר להם ללא כל עונש נלווה:"וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן, מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. וידבר ה' אל משה לאמר. שמעתי את תלונות בני ישראל. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת טל סביב למחנה" (שמות טז',ב'-טו').
ניתן להרחיב שאלה זאת, לכל המקרים שבהם הכעיסו בני ישראל את ה' במדבר, ונענשו במלוא חומרת הדין, (מרגלים, קרח, נחשים שרפים), בהשוואה לסלחנות הגורפת מצד הקב"ה על תלונות בני ישראל, ועל נסותם את ה', המתוארים בפרשת בשלח, (על הים, במרה, ברפידים).
ניתן להסביר זאת כך: תלונות בני ישראל המתוארות בפרשת בשלח אירעו לפני מתן תורה, ולפני כריתת הברית בין הקב"ה לעם ישראל. הזמן הקצר שעבר מאז שחרורם משעבוד מצרים היה בעוכריהם, וקיבל ביטוי בהתנהגותם. הקב"ה סלח להם על התנהגותם הבוטה, ונענה לדרישותיהם. המצב השתנה לאחר מתן תורה. בני ישראל התחייבו בנעשה ונשמע. במהלך שנה שלימה הם למדו את התורה, נקבעו הכללים של מותר ואסור, והיה עליהם לדעת, שאין דין התלונה במדבר סין כדין התלונה בקברות התאוה.
המתאוננים לא הפנימו את המעבר הזה. לאחר שנת פעילות קדחתנית של בניית המשכן, הקמת מערכות שיפוט, וארגון העם, איש על צבאו ואיש על דגלו, נוצר לפתע חלל של חוסר עשייה. משה ניסה למלא חלל זה בהקניית ערכי התורה שקיבלו בסיני. התנהגות עם ישראל במדבר הוכיחה, שמשה הצליח להוציא את בני ישראל ממצרים, אך לא הצליח להוציא את מצרים מתוך בני ישראל. לא כולם הצליחו לעבור ממעמד של עבדי פרעה, למעמד של עבדי ה'. על רקע זה אפשר להבין את התסיסה שפשטה בחלק מהעם, והיו כמתאוננים רע באזני ה'. "אין מתאוננים אלא מתרעמים. מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום"(ספרי פה',יא',א'). המתאוננים נקטו בשיטת התלונות שבהם נקטו בני ישראל לפני מתן תורה. הם קיוו לתגובה זהה מאת ה' – הבנה ומילוי דרישותיהם. המציאות טפחה על פניהם. הפעם הקב"ה הענישם בעונש קל:"ותאכל בקצה המחנה", כדי להזהירם שכללי המשחק השתנו.
האספסוף ובני ישראל לא למדו לקח, ולא פירשו נכון את המסר ממקרה המתאוננים. הם חשבו שיש להגדיר את מהות התלונה, ולא להעלות מחאה לא מוגדרת, כפי שעשו המתאוננים. לכן הם נקטו בשיטת הפעולה שבה נקטו בני ישראל במדבר סין: תלונה על מחסור באוכל:"מי יאכילנו בשר"?! בתקווה שהתוצאות יהיו זהות – מילוי דרישותיהם מבלי להיענש. הקב"ה אכן מילא אחר דרישותיהם, ובלבד שלא יטענו: "היד ה' תקצר". לאחר שמילאו את כרסם בבשר, בא העונש הכבד: "ויך ה' בעם מכה רבה מאד". לא הייתה זאת מכת אזהרה בקצה המחנה, אלא מכה רבה בכל שכבות העם.
בעודם אוכלים את הבשר, הקב"ה הגדיר את חטאם האמיתי, אותו הם ביקשו להסוות בטענה של מחסור בבשר. חטאם האמיתי היה:"יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים"(במדבר יא',כ'). אל המסקנה הזאת הובילה טענתם:"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם".
על התנהגות זאת, לאחר מתן תורה וכריתת הברית המחייבת בין הקב"ה לעם ישראל, בא העונש החמור בקברות התאוה.
על התנהגות דומה, לפני מתן תורה ולפני כריתת ברית מחייבת בין הקב"ה לעם ישראל, לא בא כל עונש במדבר סין.
(בהעלותך תשע)
