לא דברנו עוד על אהבה

אין דבר שמרתק אותי יותר מאהבה.
והפעם אולי אפילו יותר מתמיד.
אז אם ברומנטיקה עסקינן, בואו איתי רגע, ונפליג לכמה שניות על גלי הדמיון והפלאות.
דמיינו לכם גבר שמעניק לאהובתו מתנה, יש לומר יקרה במיוחד, והיא כמנהג נשים קדמוניות ונשים בכלל מתרגשת ושמחה, יוצאת במחול ולובשת לבן, מחבקת אותו ומבטיחה לו אהבת עולם.
אצה רצה לה שנה ועוד שנה, ועוברות אפילו אלפיים שנים, ועדיין – מי בתשיעי בכל נובמבר או יותר נכון בשישי בכל סיוון, שולח זר סיגליות קשור בסרט?
ומי בכל שנה בראשית הקיץ עוטה בגדים צחורים ובמבט נרגש וטהור מודה לו, לאהוב, שוב ושוב על אותה מתנה שהגיש לה אז בראשונה?
נשמע לכם הזוי? אז תחשבו עוד קצת.
חג מתן תורה הוא מעין חופה לחידוש הנדרים שאנו בונים בכל שנה מחדש בינינו לאלוקים.
כולנו ככלות קלות, מתרגשים וסופרים שבעה שבועות, כאילו היינו בגעגוע מתמיד לרגע הקסום.
אוכלים גבינות ולומדים תורה כל הלילה, אפטר פארטי מטורף עד הבוקר של לימוד וחוויה, של עומק והודיה.
והכל מתוך אהבה ורצון ולא הרגל וניסיון.
הפעוטות צוהלים עם סלינו על כתפינו, והאמהות אופות עוגות גבינה, וכולם מחכים שיגיע, זה חג שמקבלים אחרי וואחד המתנה.
אז כן, דמיינו שוב את אותו הזוג שחוגג מתנה בכל שנה, והזוג הזה אמנם נראה הזוי, הרי איך אפשר לשמור על כזאת התעלות והתרגשות אחרי אלפי שנה, אבל הזוג ההוא הם אנחנו, שבכל אסיף מודים לו על האהבה ועל התורה.
ואם יורשה לי לומר, בלי ציניות רק אמונה,
חג שבועות זה סטארטאפ מטורף של רומנטיקה עם השכינה.

שכינה
בין סדקים של תהיות אתפלל לבואך
כי ידעתי חסרונך מהו
ברשימת פעמיי אפאר יופייך
כי אנוכי בלעדייך איני הוא
אצפה כשוטה כהלך אביון
לקרבתך לנוכחותך המורגשת
וכשניצני גדולתך יתגלו
אדע כי אינך מתבוששת
כי אני הנני העני ממעש
חיוור ונטול בינה
אמתין בכמיהה ולא אחדול לבקש
לדעת אותך…
השכינה.
(נשא תשעט)