בדרכה של רות: הנשים שבחרו להצטרף לחיק העם היהודי ולהתגייר

בעוד כמה ימים נקרא בבית הכנסת את מגילת רות, על שמה של האישה הגרה הראשונה שדבקה בעם ישראל וקיבלה על עצמה תורה. זו הצצה לחייה של גיורת, שבוחרת לעזוב את עמה ואת מולדתה למען השילוש הקדוש של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. בדרכה של רות, הולכות עד היום נשים אמיצות רבות ולכל אחת סיפור משלה – הרגע שבו התקבלה ההחלטה להתגייר, הקשיים שבדרך, והיום שאחרי הגיור. לפניכם סיפורן של שלוש נשים שעברו את התהליך האינטנסיבי, ונולדו מחדש כבנות לעם ישראל.

"שני ההורים שלי הם מורים להיסטוריה, אז נחשפתי לזה בגיל צעיר מאוד, כבר בגיל 12. זה נשמע קצת מצחיק והזוי, אבל כך למדתי על הרבה דברים שקרו בשואה, כי אמא שלי הייתה מלמדת בכיתה י"ב את הנושא הזה. ממש התחלתי להתעניין בשואה – מי נרצח, מה זה העם היהודי וכו'. שאלתי שאלות גדולות – למה יש רצון כזה להשמיד עם שלם, ומה הסיפור של העם הזה", כך מתארת לוסי פרוידנברגר, בת 34, שנולדה בצרפת לזוג הורים לא-יהודים.

בעקבות עיסוקם של הוריה, התחילה לוסי לקרוא ספרים רבים בתחום היהדות, ולמזלה, ההורים שלה תמכו בה מאוד. הם אף סיפקו לה חומרי קריאה נוספים. כנערה היא התחילה לקרוא את החומש, ותוך כדי שקראה החלה לחוש קרבה לעם היהודי. "הרגשתי שזה סיפור של העם שלי, הרגשתי כמו רות בשבועות – עמך עמי ואלוקייך אלוקיי. קרבה כזו", היא אומרת.

כבר בגיל 12 מבקשת לוסי מאמה להתגייר, אבל זו לא לוקחת אותה ברצינות ומבקשת ממנה לחכות לגיל 18. אז לוסי ממתינה. "הייתי מתבגרת טובה והתעסקתי בדברים אחרים ועזבתי את זה קצת", היא נזכרת. "אבל בגיל ההתבגרות גרנו במקום בצרפת שיש בו קהילה יהודית מאוד גדולה ויש בה קשת של יהודים – דתיים, חצי-חצי ולא דתיים. גם בבתי הספר הציבוריים יש יהודים שומרי תורה ומצוות, ושם היו לי חברים יהודים, אז נחשפתי לתרבות ומה זה להיות יהודי, והבנתי קצת יותר. זו קהילה יחסית קטנה, אבל אתה כן מרגיש את הנוכחות של הדת והיהדות, זה היה בשיח".

בגיל 18 היא כותבת לבית הדין האורתודוקסי בפריז שהיא רוצה להתגייר, והם דוחים את הבקשה שלה. "הם אמרו משהו כמו 'יופי, אבל את יכולה פשוט לשמור מצוות בני נח וזה מספיק', ואז כתבתי להם שוב – שזה לא מספיק לי ואני רוצה לשמור את הכל. אז הם ענו 'אנחנו שולחים לך רשימה של ספרים שאת צריכה לקרוא, ותהיי איתנו בקשר בעוד שנה'".

בשנה הזו קוראת לוסי ספרים במגוון נושאים ביהדות – שמירת שבת, כשרות ועוד. במקביל היא מתחילה לשמור שבת וגם כשרות במידת מה. "הפסקתי לאכול דברים אסורים, אבל עדיין הייתי אוכלת בחוץ, פשוט הייתי מזמינה מנה שלא כוללת בשר. עם הזמן עברתי לשמור כשרות באופן מלא", היא מספרת.

מבחן עם 200 שאלות פתוחות

אחרי שנה לוסי מצטרפת לקהילה קרובה למקום מגוריה בצרפת. הרב של הקהילה מלווה אותה בתהליך מול הרבנות, ואשתו מלמדת אותה תורה במשך שנה. בזמן הזה היא גם מנסה להשתלב בקהילת בית הכנסת.

"מול הרבנות היה תהליך", היא משחזרת. "הייתי צריכה להביא כל מיני מסמכים, בין היתר מכתבים של הרב שמראים שזה לא 'משהו באוויר' – אני כן חלק מהקהילה, אני עושה מאמץ להישאר בתוך הקהילה היהודית. ואז רבנים ראיינו אותי – הם רצו לדעת איפה אני נמצאת מבחינת הידע שלי על יהדות. באיזשהו שלב ניגשתי ברבנות למבחן עם 200 שאלות פתוחות".

לבסוף, לוסי מגיעה לריאיון נוסף בבית דין, השלב הכמעט אחרון. "הם שאלו אותי מה הפרשה שאנחנו קוראים השבוע, זו הייתה פרשת יתרו. אז הם שאלו 'טוב, ומה יש בפרשת יתרו?', אז עניתי – עשרת הדיברות. ואז הם אמרו שקוראים את עשרת הדיברות בעוד מקום בחומש – איפה? עניתי להם 'וואי, אני לא יודעת', הם רמזו לי 'זו פרשה שקוראים בקיץ', הם עזרו לי, שזו פרשת ואתחנן. עכשיו אני תמיד אדע את זה, בזכות זה", היא צוחקת.

את הטבילה במקווה, השלב החותם את התהליך, לוסי מתארת כחוויה מצלקת. "זו הייתה סיטואציה לא כל כך נעימה. היה לי אז גשר בשיניים (מתקן בפה ליישור שיניים). הם עשו מזה עניין וטענו שזה עלול להיות בעיה בטבילה. הם שאלו את כל השאלות האלה תוך כדי שאני במקווה כבר, בין הטבילה הראשונה לשנייה. הייתי עם החלוק עליי והם היו מעליי, קרובים, לוודא שאני טובלת כמו שצריך. חשבתי לעצמי: 'אני כל כך קרובה ליעד, להיות יהודייה, מה קורה?!' אמא שלי הייתה איתי שם ב"ה, והיא התווכחה ונלחמה בשבילי. הם אמרו 'טוב, אם זה על השיניים שלך כל הזמן אז תמשיכי לטבול'. טבלתי שוב, והם טיהרו אותי, אבל אני לא כל כך לא הקשבתי לברכה. אולי הם אמרו שהחיינו, אני לא זוכרת. הייתי כל כך עצובה מכל מה שקרה לפני".

תהליך הגיור הושלם. לוסי נשארת עוד שנה בצרפת כדי לסיים את לימודיה, ואז עולה לישראל ללמוד תורה במדרשת "נשמת", ומשם שוב חוזרת לצרפת. אבל שם היא לא מצליחה להיות יהודייה כפי שהיא רוצה. "ידעתי שאני רוצה ללמוד תורה ברמה גבוהה, ללמוד גמרא. בצרפת, כשהייתי שם לפני 10 שנים, לא היו את האפשרויות האלה לנשים, אז זה לא כל כך הסתדר לי. ראיתי שבארץ יש יותר אפשרויות".

לפני 8 שנים עלתה לוסי לארץ. היא התחתנה וילדה בת, וכיום גרה עם משפחתה באלון שבות. "עם השנים זה רגש שעובר. עכשיו אני רואה את הגיור שלי כעוד נקודה על ציר החיים. זה לא היה טכני, זה היה תהליך, אבל כיום אני לא כל כך מתייחסת לזה כל כך", היא מודה.

כשהיא מדברת על הגיור, היא מפרידה בין מה שקרה בבית הדין לבין מה שהתרחש אצלה בלב. "יש הפרדה בין התהליך הבירוקרטי, שבו אני זוכרת יותר את הדברים שלא כל כך הסתדרו, שהרגשתי בודדה ולבד, לבין מה שאני הרגשתי כאדם – הקשר שלי עם היהדות ולימוד התורה, שהוא חלק גדול מהחיים שלי. יש לי היום רמה טובה בלימוד תורה, יותר טובה בממוצע מרוב הנשים, וזה משהו שממש היה חשוב לי – שיהיה לי חינוך יהודי טוב".

מה הכי חשוב לך להעביר הלאה, כמי שעברה את התהליך הזה?

"לפעמים יש דרישה מאנשים שהתגיירו או חזרו בתשובה – שני תהליכים שונים – שהם יהיו יותר טובים מהשאר כי הם בחרו בזה. אבל אני חושבת שצריך להיות אמיתי ולהודות שלכל אחד יש את התהליך שלו ולכל אחד יש ירידות ועליות, לפעמים נופלים וקמים מזה. צריך להיות רגיש ולהבין שזה עניין אישי. כשאנשים מגלים שמישהו התגייר, זה לא בהכרח הזמן להגיד 'תספר את כל הסיפור שלך עכשיו'. צריך להיות רגיש לאנשים ולעשות להם מקום.

לוסי מדגישה גם את חשיבות התמיכה בגר, גם לאחר שהליך הגיור מסתיים. "אנשים שמתגיירים, אין להם הרבה תמיכה מבחוץ. בתוך התהליך לפעמים יש להם, אבל אחרי התהליך זה הזמן שבו צריך את התמיכה הכי חזקה – אתה כבר לא עטוף, אנשים לא מחזיקים אותך, וחשוב שתהיה תמיכה. לפעמים זה גם השלב שהתמיכה קריטית, כי יש מחשבה: 'אוי, אני יהודי עכשיו ואני צריך לעשות הכל. יכול להיות שזה גדול עליי'. לי לפעמים התמיכה קצת חסרה. אחרי התהליך הרגשתי לבד, כולם אמרו 'אה, את יהודייה', אבל זה לא עובד ככה".

עבודה יהודית

"ידעתי שסבתא שלי יהודייה ושאבא שלי יהודי. סבתא שלי הייתה שומרת שבת וחגים ואפילו כשרות. לא הבנתי מה היא עושה, והיא אמרה 'יותר טוב לא לאכול בחוץ. אוכל זה בית, זה משהו שאלוקים נותן'. כילדה לא הבנתי את זה". מספרת חוה אדמס, בת 21, שנולדה ברוסיה ובגיל צעיר עברה עם משפחתה לצ'כיה. "בהתחלה רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה בחו"ל", היא נזכרת איך הכל התחיל. "ופתאום הרגשתי שזה לא המקום שאני צריכה להיות בו. לא יודעת, משהו היה שונה כזה. היה לי הכל – חברים, הורים, כסף. אבל הבנתי שזה לא המקום שאני צריכה להיות בו. לא ידעתי בכלל מה זה, אבל רק ידעתי שאני רוצה להיות בישראל".

בלי ההורים, ובלי אף אחד למעשה, חוה עולה לארץ בגיל 18, בתום התיכון. היא מנסה להבין מה מושך אותה דווקא לפה. "הייתה לי הרגשה שזה לא זה, אני לא רוצה להיות הוליסטית. הבנתי שיש לי משהו שאני רוצה לדעת. אז התחלתי לדבר, התחלתי לשאול על יהדות, על השבת. בהתחלה זה היה ככה בקטנה – 'שומרים שבת? מה זה?'"

חוה מבינה מה היא מחפשת כשהיא מגיעה לקורס "נתיב" במהלך השירות הצבאי שלה, שהתקיים בבסיס סגור במשך 3 חודשים. מטרתו לאפשר לכל חייל או חיילת, בהתאם לרצונם ועל פי בחירתם, לחזק את זהותם היהודית-ציונית ולאפשר להם להתכונן ולעבור את תהליך הגיור במסגרת הצבא. "שם אני החלטתי. היו לנו כמה ימים לצאת הביתה, והבנתי שזה מה שרציתי, זו הנקודה שאליה רציתי להגיע", היא נזכרת בהתרגשות.

מתוך 120 חיילים שהתחילו את הקורס עם חוה, סיימו אותו כ-70. היא מספרת שיש הרבה קשיים בדרך – אצלה, למשל, הקושי היה בשמירת שבת. "קשה לא להשתמש בטלפון ובטלוויזיה בשבת. דיברתי עם הרב שהיה לי בקורס ואמרתי לו 'אני אוהבת לראות טלוויזיה אם אני לבד, אחרת משעמם לי'. אז הוא אמר לי 'בשבת הבאה תעשי ככה: תדליקי את  הטלוויזיה, ואל תיגעי בה יותר כל השבת'. אחרי השבת אמרתי לו 'אני לא רוצה להדליק את הטלוויזיה בשבת הבאה. צפיתי במשך שעתיים, וזה כבר שעמם אותי. האיש בטלוויזיה מדבר ומדבר, וזה מפריע לי. בא לי להיות עם עצמי – לקרוא, ללכת לטיול, משהו'. והוא אמר 'הנה, ככה לאט לאט את מתקדמת'. ואכן כך היה".

כחודש לפני פרסום שורות אלו, סיימה חוה את תהליך הגיור. עכשיו היא מתרגלת לשגרה החדשה שלה כיהודייה, בארץ ישראל. "יש איתי שותפות בדירה, ואנחנו עושות ביחד את השבת", מספרת חוה. "לפעמים אני הולכת למשפחה המלווה שלי בשבתות. היא הייתה המשפחה המלווה שלי, אבל עכשיו זו באמת המשפחה שלי – בחגים אנחנו יחד. זה מרגיש חלק מעם ישראל – אנחנו כולנו משפחה, ובאמת כיף לי בלב. כולם ביחד וכל אחד רוצה לעזור לשני".

כיהודייה, החלום שלה הוא להקים משפחה יהודית. "אני ממש רוצה משפחה, ילדים, משפחה יהודייה משלי. בינתיים אני עוד ילדה, אבל אחר כך, כן, זה החלום שלי. אני ממש רוצה בית דתי. בתהליך שלי התארחתי אצל כל מיני משפחות ועשיתי אצלן שבתות. ראיתי איך זה באמת מאחד, המשפחה. זה משהו שאני גם רוצה".

מה השינוי הכי משמעותי שעברת בגיור?

"אני לא יכולה להגיד לך באמת את התשובה, כי זה היה תהליך. זה לא שעברתי את זה ביום אחד, שאני יכולה להגיד לך מה השתנה בי. בכל פעם עבדתי עם עצמי להכניס עוד משהו קטן, עוד משהו גדול, וזו עבודה. להיות יהודי זו עבודה גדולה ממש. ואני רציתי את זה, אני רציתי כל פעם לעבוד ולהיות אדם טוב. אולי זה השינוי – שכל פעם את צריכה ללמוד עוד משהו, את צריכה לעבוד".

חוה מאמינה שקבלת התורה היא אירוע שיכול לגעת בכל אחד. "לכל בן אדם יש נשמה, התורה היא בשביל כולם, כל אחד יכול להרגיש אותה. גם סתם ככה כשמדברים – אני יכולה לספר משהו, וגם בן אדם שלא שומר מצוות זה יכול להיכנס לו לנשמה ולגרום לו להרגיש ולהבין 'וואו, יש עוד משהו בעולם הזה, אני רוצה להתקדם'. התורה היא משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו".

חוויה מיוחדת

ילנה קודזינה נולדה במוסקבה לפני 24 שנים. סביה היה יהודי. גם היא, כמו חוה, מתקשה להסביר מה בדיוק גרם לה לרצות לעלות לארץ ישראל. "לא יודעת, הרגשתי שאני צריכה לעלות", היא אומרת.

ילנה מתגייסת לצבא, ושם אף היא מגלה את קורס "נתיב". כשהיא מגיעה אליו היא מוצאת את עצמה מופתעת. "מהיום הראשון שהיינו שם התחלנו להתפלל בכל בוקר וגם בצהריים. לא שזה היה קשה, אבל לא ציפיתי לזה. לא כל כך הבנתי מה אני מתפללת. היו לנו סידורים שחלקם ברוסית וחלקם בעברית, וגם המפקדים שלנו היו מתפללים ביחד איתנו. הם היו קוראים מילים, ואנחנו היו חוזרים ביחד אחריהם, ואז עוד פעם. ככה למדנו, עם שירים והכל".

בשלב האחרון של הקורס משדכים לגר משפחה מלווה. ילנה מספרת על הפעם הראשונה שהגיעה לבית משפחת קרן. "לא הרגשתי שאלה אנשים זרים. הרגשתי שם כמו בבית שלי, שזו המשפחה שלי", היא אומרת בפשטות.

את הגיור סיימה לפני שנה וחצי, והיום ילנה משרתת בצה"ל. לא הכל ורוד, וחלק עוד קשה לה, אבל היא מספרת על התחושה המיוחדת של אחרי שמשמחת אותה. "אחרי שכבר סיימתי את הגיור, אני מרגישה יותר קשורה לעם ישראל, זה כבר חלק ממני", היא אומרת.

באופן טבעי, היו כמה דרישות בהליך הגיור שהרתיעו את ילנה, אבל היום היא מבצעת אותן יותר בקלות. "בבוקר היה לי מאוד קשה לנטול ידיים, להתפלל, ורק אחר כך יכולתי לאכול. עכשיו זה כבר לא כל כך קשה, כי זה פותח לי את היום. גם בשבתות – בהתחלה היה לי מאוד מאתגר להיות בלי פלאפון ולא להדליק חשמל ולהכין אוכל. עכשיו אני פשוט מכבה את הטלפון ואת כל החשמל, וזו מנוחה בשביל להתחיל את השבוע, וזה באמת עושה לי טוב".

בתור מי שסיימה את ההליך, איזה טיפ יש לך עבור אישה בתהליך גיור?

"הדרך שאני בחרתי, זו הדרך שאני מאמינה בה ושעשתה לי טוב. אם זה עושה לך טוב ואם את מרגישה עם זה חופשייה וזה לא משהו שמכריחים אותך – תמשיכי. זו אני שהחלטתי על הגיור, אז צריך להמשיך עם זה ולא לפחד, לא לעזוב את זה. להמשיך ולקיים מצוות, כי אין אמונה בלי מעשים. ואם עושים הכל בשביל זה – בסוף מקבלים את האמונה, את ההשראה".

לו יכולתן להיוולד יהודיות – הייתן מעדיפות את האפשרות הזאת על פני לעבור את תהליך הגיור?

ילנה: "לא, זה לא נכון, זה לא עובד ככה. הייתי עוברת אפילו עוד פעם את התהליך. כי זו חוויה מאוד מיוחדת. גם המשפחה שלא מכירה ולא הכירה אותי לפני – פשוט מזמינה אותי הביתה. אני חושבת שזה מאוד חשוב לעבור את התהליך כמו שצריך, עם כולם יחד, גם עם המפקדים. אני לא עברתי את זה לבד, עברתי עם כל התמיכה שהייתה לי".

חוה: "אני מעדיפה את התהליך. רק ככה את מבינה שאת באמת רוצה את זה. אם עכשיו אומרים לי 'תעשי את זה מההתחלה' – אז בכיף, אני עושה את זה. כי אני יודעת שבסוף אני מקבלת משהו גדול יותר. אני מקבלת את הנשמה הכי פתוחה, נשמה חדשה. יש לי צמרמורת בגוף כשאני מדברת על זה. צריך להרגיש את זה, זה לא במילים".