הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)בבואנו לברר מהו מותר האדם מן הבהמה אנו מציינים בדרך כלל את הדברים הנמצאים באדם שאינם מצויים בבעלי החיים כמו השכל, הרגש הדמיון וכדומה, אבל את המותר שבאדם צריך לבקש דווקא בדברים המשותפים באדם ובבהמה. אחד הדברים המשותפים הוא צורך האכילה, כמו שאמרו [פסחים קיח א]: "בשעה שאמר הקב"ה לאדם: 'קוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות, אמר: רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?". ובמסכת חגיגה [טז א] מובא: "ששה דברים נאמרו בבני אדם… שלושה מהם כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה". על כן את "מותר האדם" יש לבחון גם בצורת אכילתו של האדם, האם היא אכילה בהמית או אכילה אנושית. על כך אמרו: "אדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו" [תנחומא, קרח יב]. כבר בראשית תולדות האנושות אנו רואים שהכישלונות של אישים מרכזיים היו בתחום האכילה. ראשון להם הוא אדם הראשון שנתפתה לאכול דווקא מהעץ האסור, אכילה שגרמה לנפילת האנושות כולה. לאחר המבול ניתנה לאנושות הזדמנות שניה לבנות עולם חדש נקי מחטאות האדם, הזדמנות שהוחמצה מפני שתייתו המופרזת של נח שהשתכר והתגולל עירום בתוך אוהלו, מה שהביא לסיום תפקידו. כך מוצאים אנו גם אצל עשו, שבא עייף מן השדה וביקש מיעקב: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" וכמו שמתאר זאת רש"י: "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו", עד שהיה מוכן למכור את בכורתו תמורת נזיד עדשים.
הסיבה לרעבתנות האדם ואי עמידתו בפני תאוות האכילה היא אי חינוכו לריסון ולהתאפקות. דווקא איסורי "מאכלות אסורים" שהתורה הטילה עלינו, מביאים אותנו להרגלי איפוק וריסון. כשהאדם מתרגל שלא כל מה שרואות עיניו יכול הוא להכניס לפיו, האיפוק הזה ממתן ומרסן את גרגרנותו. גם תקנת נטילת ידיים לפני אכילת הפת, והברכה שעל האדם לברך לפני אכילת כל מאכל, מחנכים את האדם לרסן עצמו.
לא רק יחידים נכשלו בבולמוס האכילה אלא גם דור המדבר, דור דעה, לאחר המעמד הנשגב בהר סיני נכשל ב"קברות התאווה", בו נתפס לבולמוס האכילה ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יאכילנו בשר". מי היו "האספסוף"? לפי פירוש אחד "אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים" (רש"י). אבל לפי פירוש אחר: "אלו הזקנים, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' ועל כך אומר המדרש: "אם כך היו הזקנים קל וחומר לשאר בני אדם" (ספרי), רואים אנו עד כמה גדולה תאוות האכילה שאפילו גדולי העם נכשלו בדבר.
מהביטוי "התאוו תאווה" מדייקים שהם היו חסרי תאווה, והתאוו שתהיה להם תאווה. וכל זאת למה? מפני שזכו שירד להם מן מן השמים, ולא שהיה חסר להם דבר במן, שהיה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים, והאוכלו טעם בו כל טעם שבקש לטעום והיו בו כל אבות המזון שהיה צריך. ואחר כל זאת מה היה חסר להם במן? על כך אומר המדרש [ספרי, במדבר יא ה]: "שלא היו רואים בעיניהם". חסר היה להם מראה העיניים שהוא המביא לתאווה ככתוב: "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים". כך דרכה של התאווה, שהיא מסיתה את האדם לבקש את מה שאין לו. כך נכשל אדם הראשון שנתאווה לאכול דווקא את העץ האחד האסור, וכך כשלו המתאווים במדבר שלא שבעו מכל הטוב שניתן להם אלא נזכרו במאכל העבדים שאכלו במצרים. מקור נוסף לבולמוס האכילה שתקף את דור המדבר מוצאים אנו גם בדברי הגמרא [יומא עה א]: "בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (בבוקר ובערב – רש"י)".
(בהעלותך תשעט)
