אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אחד הדברים שאני משתדל ללמד את הילדים והתלמידים שלי הוא קודם כל להגיד תודה, כי בואו, אף אחד לא חייב לכם כלום. מישהו עושה עבורכם משהו? טורח בשבילכם? וואלה, תגידו לו תודה.
אני חושב על כל התלמידים שחוזרים הביתה אחרי בית הספר, ואמא שלהם טורחת ומכינה להם את השניצל והפתיתים שהם אוהבים, והם בקושי מחליפים איתה מילה. איך שהם מסיימים לטרוף את הצלחת, הם חוזרים לטבוע בטלפון שלהם, בדרך לשלב הבא במשחק ה'בראול סטארס'. אני חושב על זה ומשתגע… תגידו, מה נסגר אתכם? אתם אמיתיים?
לפני חמש שנים יצא לי לעבוד באחת מהישיבות התיכוניות המפורסמות במחוז ירושלים, והכרתי שם מחנך משכמו ומעלה. באמת אדם יוצא דופן, שהלוואי שהייתה לי רבע מהמסירות של היהודי היקר הזה. לא אלאה אתכם בכל עלילותיו, רק אציין שמדי יום שלישי הוא היה נוהג להישאר בבית הספר שעתיים על חשבונו כדי ללמוד עם שני תלמידיו לקראת הבגרות.
בסוף השנה ניגשו שני התלמידים לבגרות, ושניהם עברו את הבחינה, אומנם בקושי אבל עברו. הנער הראשון התקשר לאותו מחנך, ובמשך חמש דקות לא הפסיק להודות לו. למחרת אף הגיע שליח לבית של המחנך, ובידיו עציץ ענקי שקנו לו הוריו של התלמיד וכרטיס שבו כתבו כמה הם מכירים לו תודה.
המחנך סיפר לי כמה חיכה לשיחת הטלפון של הנער השני. חיכה וחיכה וחיכה, וכלום. לא רק שהוא לא התקשר, אלא שגם מההורים שלו הוא לא שמע כלום. "תשמע", אמר לי בחדר מורים על כוס קפה, "עברתי כמחנך הרבה דברים בחיים שלי, אבל דבר כזה עדיין לא עברתי… שום מילת תודה? שום כלום? זה הגיוני?". מה עושה הקב"ה? מזמן את שניהם לסופר ביום חמישי לקניות של שבת.
המחנך סיפר לי כמה חיכה לשיחת טלפון מהנער השני. חיכה וחיכה, וכלום. לא רק שהוא לא התקשר, אלא שגם מההורים שלו הוא לא שמע כלום
"פתאום אני קולט את אבא שלו (של התלמיד שלא התקשר) מסתכל עליי בחצי עין ומתעלם. פה החלטתי שאני לא מסוגל יותר. צעדתי לעברו ואמרתי לו בקול מתריס שאני ממש שמח שהילד שלהם עבר את הבגרות. הבן אדם החליף צבעים ומלמל משהו כמו – כן כן, תודה רבה לך! ממש תודה!".
הוא לקח לגימה מהקפה והוסיף: "תגיד לי, מה אנחנו רוצים מהתלמידים שלנו אם הכרת הטוב לא מוטמעת בהם מגיל קטן? במה אנחנו המורים שונים מכל אדם אחר שרוצה שיגידו לו תודה?".
***
בהמשך לכך, לא יכולתי שלא לחשוב על הפעם ההיא שסיימתי לחנך תלמידי כיתה ו' אחרי שנה מתישה במיוחד. היה לי תלמיד אחד שלדעתי ולדעת כל מי שהיה מעורב בסיפור שלו, ממש השקעתי בו. בסוף השנה חיכיתי לאיזו מילת תודה מההורים שלו, אבל כלום. שום דבר לא בא.
אני זוכר איך הגעתי לחדר מורים מאוכזב ומתוסכל, הכנתי לי קפה (כן, שוב פעם קפה) ואמרתי למורה שהיה איתי בחדר מורים: "באמת שאין לי מושג איך האנשים האלו לא מתביישים? אפס הכרת הטוב. פשוט בושה. ככה הם מחנכים את הילדים שלהם? כל כך הרבה השקעה וכזה חוסר הערכה? מה אני בכלל מצפה מהילד שלהם, אם זה הקו החינוכי שלהם?".
ישבתי שם ושצפתי. וגעשתי. ולכלכתי. ופרקתי את כל התסכול שלי של כל השנה. של כל השנים. והמורה שישב לידי הנהן בראשו והסכים עם כל מילה שלי: אכן מקרה כואב מאוד. מביש. ככה אנחנו נראים.
חזרתי עצבני לבית שלי, שם חיכתה לי חבילת שוקולד ענקית מאותם הורים שרק לפני כמה דקות לא הפסקתי ללכלך עליהם. ליד החבילה היה מצורף מכתב תודה ארוך כמו מגילת העצמאות, והילדים שלי הסתכלו בעיניים בורקות על חבילת השוקולד ואמרו לי: "אבא, כנראה שממש השקעת בו, אם הם נתנו לנו משהו כזה שווה". חשבתי איך טינפתי על ההורים האלו. כמה לשון הרע. כמה לעז. איך במקום לראות אותם בעין טובה ולדון לכף זכות, חרצתי את דינם.
ולא הבנתי: אם השוקולד נראה כל כך טוב, למה הטעם שלו מרגיש לי כל כך רע.
