פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת בהעלותך, כמו ספר במדבר כולו, משקפים את תלאות ה'מדבר' וצרותיו. לאחר המעמד הנשגב של יציאת מצרים, התרוננות הנפש בקריעת ים סוף ושמחת הנשמה בשירת הים שלאחריו, המעמד הנורא והמרשים של קבלת התורה בהר סיני, מתחיל המסע המפרך, הסיזיפי, בחולות המדבר. אין מים, אין בשר. גם האקלים הוא לא משהו. קץ המסע טרם נראה באופק בן ארבעים השנה, ואינו מותיר פתח גדול של תקווה (או, כפי שהתבטא פעם אבא אבן: כבר רואים את המנהרה בקצה האור…).
חטא העגל ביטא את אחד משיאי הייאוש. איחור קל של משה ברדתו מן ההר, מביא לכך שעם שלם מוכן להמיר את הנהגת האיש שהוליכו במדבר והיה הרוח החיה במעשי הנסים הרבים וביציאה משעבוד לחירות, בסגידה ל"עגל זהב", לחומרנות, לנהיה אחר אלילי שווא.
גם ה"מן", אותו לחם פלאים, שניתן למצוא בו כל טעם שבעולם, היה בעיני בני ישראל לזרא. הקיטורים והתלונות, תכונה ידועה במסורת היהודית, היו לאורח חיים. הייתה זו מכת מדינה: "ויהי העם כמתאוננים" – בכ"ף הדמיון (ולא "מתאוננים"), תלונה לשם תלונה, לא רק תלונות על כשלים אמתיים הדורשים את תיקונם, אלא תלונות ונרגנות לשמן.
התגובה אינה מאחרת לבוא: "רע בעיני ה'. וישמע ה', ויחר אפו. ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (יא, א). הרמז לא הובן כדבעי. האש שאחזה ב"קצה המחנה" הייתה אמורה לשמש תמרור אדום, אות אזהרה. אבל עיני העם טחו מראות. הוא ממשיך לבחור בדרך הקלה. לא שיפור התנהגותי של ממש, לא תהליך מעמיק של חשבון נפש, 'היכן טעינו?', אלא פטנט רגעי, פתרון אינסטנט, מן המוכן, צעקה גרידא. "ויצעק העם אל משה, ויתפלל משה אל ה', ותשקע האש".
בהיעדר תהליך אמתי של חשבון נפש, אין זה מפליא שהמכה הבאה אינה מאחרת לבוא. הופעתה היא רק שאלה של זמן. "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל, ויאמרו מי יאכילנו בשר". במצב שבו העם מחפש פתרונות רגעיים, מקסמי שווא, יכול האספסוף למשוך אחריו, ובתוך זמן קצר, את המחנה כולו. "וישובו ויבכו", בכיה של חינם, שעיקרה לחם ושעשועים: "מי יאכילנו בשר?".
כדרכן של בכיות חינם, גם בכיה זו מביאה את העם לאיבוד פרופורציות, לעיוות ההיסטוריה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר, ואת הבצלים ואת השומים". נוסטלגיה שמאלצית (שעליה כבר אמרו, שגם הנוסטלגיה הוא לא מה שהייתה פעם…), ורודה, אפופת נהנתנות, שמעמידה בצל את הישגי ההווה: "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". מרוב תלונות ונרגנות טחו העיניים מראות, ואת מקומן של התקווה והעשייה תופסים הייאוש והדכדוך.
בשלב זה כושל גם כוחו של המנהיג הגדול והדגול. "ויאמר משה אל ה': למה הרעת לעבדך? ולמה לא מצאתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי?". צלילי הייאוש הבודדים מתגברים והולכים. לנוכח כפיות התקווה ואובדן הדרך, הם הופכים לסימפוניה גדולה של ייאוש: "האנכי הריתי את כל העם הזה? אם אנכי ילדתיהו? מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה?"
לאחר שנים ארוכות של סבל, עמל ויגיעה, נשמע קול הייאוש גם מפיו של איש האלוקים: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". משה רבנו, לא יאומן, קץ בחייו: "ואם ככה את עושה לי, הרגני נא הרג(!) אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי". כניעה מוחלטת, חידלון, דיכאון וייאוש.
משה רבנו חש שהחלום פורח באוויר, שהתקווה נגוזה. ברגע אחד, הכל נראה אבוד. אין בשביל מי לעבוד, אין בשביל מה לעבוד. בסיני, כך סבר, נולדה אומה חדשה, נולדו רעיון ואידיאה חדשים. חזון, גאולה. תחת כל אלה, מוצא עצמו משה רבנו בחברת אנשים שחזונם מתבטא בב.מ.וו. נוצצת, גאולתם היא סטייק בפיתה, חלומם הוא לזכות בפרס הגדול בטוטו והאידיאל שלהם הוא קניית ג'קוזי חדש ושיט תענוגות באיים הקריביים.
הייאוש משפיע גם על החברה הסובבת. החותן, יתרו, אבטיפוס לעמים (הבודדים, יש לומר) שנפעמו למראה עוף החול שקם מבין הריסות החורבן והשעבוד וכונן חברת מופת, עם שדגלו ראוי לשמש "אור לגויים" מבחינה מוסרית וערכית, גם הוא נוטש את המערכה. משה רבנו מנסה לשכנע אותו שיישאר, אך יתרו מפסיק להתפעל. "ויאמר אליו לא אלך, כי אם אל ארצי ואת מולדתי אלך" (י, ל). הפלא איבד מזוהרו, החלום איבד את קסמו. בניגוד לשעת הכושר הנדירה, מאבד העם בחיי השגרה היומיומיים את ייחודו הערכי והמוסרי, ומתחיל להתנהג כאחד העמים. הדוניזם, תאוות, עוולות, אטימות לב, חזון של אספסוף. אוכל חינם. אבטיחים ושומים.
תשובתו של הקב"ה אינה מותירה מקום לספק. יש להמשיך בדרך הארוכה המובילה לחירות, להר בית ה'. יש לבוז ליום קטנות, להתעלם מקולות הנרגנות וההתמרמרות, הבכי והתלונות, ולהחיות מחדש את הרוח הישנה, הטובה, הערכית. "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. ואל העם תאמר: התקדשו למחר" (יא, יז-יח).
לנוכח גלי הייאוש והחידלון יש להפיץ את התקווה והחזון. להרחיב את המעגל. לראות את ה'מחר' ולא רק את ההווה. יש לראות את הדברים בפרספקטיבה היסטורית אמתית ולא בעיניים שרואות רק שומים ובצלים, ואת הדגה אשר נאכל במצרים חינם. יש ל'התקדש' ולהיטהר, ולא לשקוע בבוץ חיי ההווה.
זהו המסר, זהו החלום, זהו החזון. ואם תרצו – אין זו אגדה.
(בהעלותך תשס"ה)
