הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
לא לחינם לא ויתרה המסורת היהודית על אמירת הפסוק "מה טובו אהליך"
בסדר רב עמרם גאון שהוא הבסיס הקדום לסידור התפילה שלנו נאמר: "הנכנס לבית הכנסת אומר 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך'…".
מדבריו משתמע, שהמנהג היה לומר פסוקים אלו בכל פעם שנכנסו לבית הכנסת, ולאו דווקא לפני תפילת שחרית. אולם לאחר כמה מאות שנים כותב רבי שלמה לוריא (המהרש"ל): "ובבוקר כשאני בא לבית הכנסת, מתחיל אני בפסוק 'ואני ברוב חסדך', ומדלג הפסוק הראשון 'מה טובו אהליך' שאמרו בלעם, ואף הוא אמרו לקללה".
שיטתו של המהרש"ל מבוססת על חז"ל סנהדרין (קה ע"ב): "אמר רבי יוחנן: מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: 'מה טובו אהליך יעקב'; לא תשרה עליהם שכינה: 'משכנותיך ישראל".
הפסוק "מה טובו" נאמר מפיו של בלעם כדי לקלל את ישראל, ולכן הביע המהרש"ל התנגדות לאמירתו. אולם, מה היתה כוונתו של המהרש"ל בחתימת דבריו: "אף הוא אמרו לקללה"? נראה שהמהרש"ל מבחין בין נבואותיו השונות של בלעם. בשתי הנבואות הראשונות, הוא היה צינור להעביר את דבריו האותנטיים של הקב"ה. בנבואה הראשונה נאמר: "וישם ה' דבר בפי בלעם …"; ובנבואה השנייה נאמר: "וישם דבר בפיו ויאמר…". רק בנבואה השלישית, שבתוכה הובא הפסוק "מה טובו" אמר בלעם מעצמו וכך נאמר: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… ותהי עליו רוח אלקים וישא משלו". בעוד שבשתי הנבואות הראשונות מילותיו של בלעם הן דבר ה' הרי שהנבואה השלישית היתה משל עצמו. יתכן שעליה אמר רבי יוחנן: "מברכותיו של אותו רשע אתה למד, מה היה בלבו". זו כנראה הסיבה להתנגדותו הנחרצת של המהרש"ל לומר פסוק זה, שנשזר מפיו של אותו רשע. אולם מנהג ישראל לדורות כן לומר פסוק זה, ושיטת המהרש"ל נדחתה.
ניתן להסביר שלא לחינם לא ויתרה המסורת היהודית על אמירת פסוק זה. ספר במדבר מלא בתלונות קשות, במשברים, בחטאים גדולים של האומה ובתוך כל הכאוס הלאומי יש את מחמאותיו של בלעם, שהיה היחיד מבין כולם שהרעיף מחמאות באותה תקופה על עם ישראל. אמנם הוא לא בחר בכך, אבל זה מה שהתרחש בפועל. כנראה שנבואה כזאת באותה תקופה, רק מפי זר יכולה הייתה להישמע כדבר-אמת, ולעטר לדורות את סידורי התפילה. אמירת פסוק זה מדי בוקר מזכירה לנו, שפרספקטיבה חיובית ומפרגנת ניתן לשמוע בעיקר ממי שנמצא מבחוץ.
(בלק תשפ"א)
