התמודדות ראויה

נביאי ישראל וחכמיהם העלו פעמים רבות את סוגיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". קושי עז הם חשו באותן מציאויות בהן נראה כי אין הקב"ה מגבה את עובדיו, ואין המציאות נענית לעקרונות המוסריים והמצוותיים. קשה לראות מצב בו דווקא נושאי שם ד' בעולם סובלים, בעוד אלה הכופרים בו מצליחים. אין אנו יודעים את דרכי ההנהגה הא-לוהית, ובשל כך השאלה פרצה פעמים רבות בתולדות האמונה. בימים כתקנם היה הנביא מופקד על סתימת הפער האין-סופי שבין האדם לבין האלוקים, והוא היה מביא את דבר ד' לעולם, ומבאר את ההנהגה הא-לוהית. מובן הדבר שאף הוא היה בין השואלים בשעה שלא הובהרה לו עצמו ההנהגה הא-לוהית. לעיתים זכה לתשובה ולעיתים אמר לו ריבונו של עולם כי עוד חזון למועד (חבקוק), והדברים ייודעו לו בהמשך דרכו.
אחת המסקנות מקיומה של שאלה זו היא חוסר היכולת לקשר באופן ישיר בין התנהגות אנושית לבין מעשי שמיים. לעיתים ריבונו של עולם מגיב מיד; לעיתים נדחים הדברים עד לפתיחת ספר הזכרונות ביום עתידי, שרק אז ייודע ההבדל בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו (מלאכי). לעיתים הקב"ה מניח לעולם להתנהל בדרכו ואין הוא מתערב, בבחינת בדרך שרוצה אדם לילך מוליכין אותו. דרכים נוספות רבות למקום להנהיג את עולמו, ויכולתנו לומר דברים ברורים וחדים מוגבלת. אף על פי כן, דומה כי יש באדם כוח להסיק מסקנות מסוימות מעניינים המתרחשים בעולם, ואף שלשונו חייבת להיות לשון ספק ולא לשון וודאי, הוא רשאי ואולי אף חייב להתבונן במהלכים ובאירועים השונים העוברים עליו. ייתכן וזו משמעותה של פרשת השבוע, הקוראת לעם ישראל להתבונן בתולדותיו, ולהסיק מסקנות שונות משנות ההליכה במדבר. כאמור, אלה מסקנות הצריכות להיאמר בעדינות, בלשון ספק, כהשערה בעלת וודאות מסוימת אך מוגבלת – אולם לא ניתן להתכחש להן לחלוטין.
לבנון ועזה – הקשר בין הנכונות להתמודד ובין העונש שאנו משלמים כעת על רשלנותנו ופחדינו הוא חלק מהשערות הקרובות לוודאי; הקשר בין העמדה הבלתי מוסרית הנוהגת לשעבד את העתיד למען ההווה, ולהעדיף שקט מדומה וזמני על פני התמודדות עם המציאות – נגלה לנגד עינינו. מדינה שהחליטה לנהל מדיניות של פחד ובריחה – משלמת עתה מחיר כפול; מנהיגות שלא קראה לאומה להתייצב מול המציאות מתוך עמדה מוסרית וכחלק מחוסן פנימי המתנהל על פי עקרונות הצודק, אלא העדיפה להרדים ולהשקיט ולהתעלם מהמציאות – מחייבת אותנו כעת לפרוע את חובותיה; הבורח מגלה שבא יום בו הוא נאלץ להסתובב ולהתמודד עם אויביו שכן בריחתו לא הועילה, אולם התמודדות זאת נעשית בתנאים קשים בהרבה שכן הוא ויתר בעבר על חלק נכבד מעמדותיו.
אסור להיות פופוליסט. בדברים האמורים לעיל אין אנו שוכחים את הימים הקשים בלבנון בהם נהרגנו אנו ובנינו בהיקפים גדולים, ואין אנו שוכחים גם את ההתקפות המתמידות קודם החרבת בתי המתיישבים בקטיף. מקור דברינו אינו רק הניסיון לשקלל אלו ימים היו טובים יותר (וליתר דיוק – פחות גרועים) אלא מעמדה יסודית ורוחנית בדבר מהותו של האדם, ודרכי ההתנהלות המוסרית בעולמנו. הם גם אינם נוגעים דווקא לשאלת הביטחון הלאומי בלבד כי אם גם לחייו הפרטיים של כל אדם ואדם ולדרכי מסילת הישרים בהן עליו לצעוד. הכרעותינו אינן יכולות להיות תוצאה של חולשה ושל רפיון, ואינן יכולות להיעשות בעצימת עיניים מפני העתיד, ובטיפוח אשליות שאינן מתבוננות על המציאות. האדם המוסרי והעוצמתי אינו בורח מהתמודדות בשעה שהיא מזדמנת לו, ואינו דוחה אותה לעתיד מכוח העובדה שדחייה זו תעניק לו כמה ימים של חסד ושל שקט. הוא פועל לאור הצדק והחוסן, העז והענווה, האמונה באחריות למעשיו והחובה להתייצב מול המציאות בעיניים פקוחות וביושר פנימי, ואז אינו מוצא את עצמו באותה תסבוכת שהעתיד מזמן לו בימים קשים.
תשס"ו