דֶהוּמניזציה

דימוי מעניין בחר בלק מלך מואב להצמיד לעם ישראל: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ" (במדבר כ"ב י"א).
עיון בספר שמות, מזהה ביטוי זה, כמיוחס ל (מכת) – אַרְבֶּה: "הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה, בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ,… וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה" (שמות י', ד'-ה').
יצירת זיקה ודמיון בין בני אדם ליצורים ממשפחת החרקים משמעה, על פי רוב, דֶהוּמניזציה – שלילתן של תכונות אנושיות, במטרה להפחית ולפגוע בערכם של בני הקבוצה היריבה.
המשלתו של עם ישראל על ידי בלק לארבֶּה – נחיל חרקים שמתפשט ומחסל כל פיסת ירק בסביבה, הכשירה את הקרקע האידאולוגית לגירושו והסירה מעל ראשו את ההגנה המוסרית את "כיפת הברזל" השמורה לבני "משפחת האנושות". דמו הוּתר.
מה היה/יש בו בעם, שעורר שנאה ופחד במלך מואב?
מן הפסוקים עולים שני מאפיינים בסיסיים: האחד – דמוגרפיה חיובית, והשני – מיקומו מול עינו ופרצופו של שונאו. "הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי" (פס' ה').
בשונה מעמים אחרים, עמ"י מוסיף והולך ומממש את ברכת "פרו ורבו", שקיבל בבריאת העולם. אף אל מול מכות מצרים ובחשכת ימי השואה, נולדו ילדים יהודים ותקווה.
עם ישראל גם מתהלך בתמימות/ בחוצפה אל מוּל העולם. כמרדכי היהודי נוכח פני המן, כאברהם העברי ש"מעבֶר", מציב העם מציאות ודרך חיים, שאינה עולה בהכרח בקנה אחד עם "דרכו של העולם". בהקשר זה, אני נזכרת במשפט האלמותי, שטבע הכדורסלן טל ברודי, ב-1977, לאחר ניצחון קבוצת מכבי ת"א על קבוצת צסק"א מוסקבה: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט, בהכל".
בלק חשש מן השגשוג היהודי ויצא לפעולת חיסול, כשהוא מגייס לעזרתו כוחות מיסטיים (קללה).
סופה של פרשיה זו מרגש ואופטימי, אבל, למרבה ההפתעה, הפרשה מסתיימת דווקא בחטא של העם מול ה' ובמגיפה, שמניין הרוגיה כמניין תלמידי רבי עקיבא שנספו משום שלא נהגו כבוד זה בזה!
נמצאנו למדים שכבוד הזולת וכבוד ה' אחד הם וכי חוסננו (וגם כאבנו) בעולם מושתת על שמירה עקשנית על זהותנו כבני העם היהודי ועל מימושם של אורח החיים והערכים הנובעים מזהות זו.
(בלק תשעט)