הבטחות יש לקיים!

אחת התופעות הרווחות ביותר בעולם המשפט היא הבטחות והתחייבויות עתידיות, שיש למלאן רק לאחר זמן. אחד מעקרונות היסוד, הן בעולם המשפט הן במערכת הנורמות החברתיות, קובע: "הסכמים יש לכבד" (pacta sunt servanda), אפילו נכרתו על-פה ורק מתוך הסתמכות על מה שיהא בעתיד, שאינו ודאי.

עקרון יסוד זה שולט בדיני החוזים במשפט הפרטי, והוא אף קובע סנקציה על הפרת חוזה באמצעות אכיפתו או על ידי השתת פיצויים על הגורם המפר. לעומת זאת, במשפט העברי, התמונה הרבה יותר מורכבת, ויש שניתן להשתחרר מן החובה לכבד את הסכם.

לצד החובה המשפטית לקיים הסכמים, מדגיש המשפט העברי גם את חובתו המוסרית של האדם לעמוד בדיבורו. לימים, אף ניתן לחובה זו במקרים מסוימים תוקף משפטי בר-אכיפה.

ביטוי לחובה זו בא באחד ממוקדי הברכות שבפרשת בלק. בכמעין מבוא לאחת מקללותיו, שנהפכו לברכות, מתגאה בלעם (במדבר כג, יח-כ): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. לֹא אִישׁ אֵ-ל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם. הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה".

מקצת מפרשני המקרא נטו לראות בתכונתו זו של הא-ל לא רק מילוי הבטחה בנסיבות רגילות אלא מעלה יתרה: גם כשהנסיבות משתנות ויש יסוד חוקי-משפטי להפרת ההסכם (כגון במקרה של סיכול ההבטחה באמצעות גורם שאינו בשליטת המתחייב, או כאשר נתברר לאחר זמן שהייתה טעות או הטעיה בעת יצירת ההתחייבות), עומד הקב"ה בדיבורו.

זאת, בניגוד לבשר ודם, הממהר בנסיבות מעין אלה להשתמט מחובתו תוך שהוא נשען על הצידוק המשפטי להפרת ההבטחה או ההתחייבות. וטרם דיברנו במיני פוליטיקאים הממהרים להתנער מהתחייבויותיהם, כמאמרו הציני של אחד מהם: "אכן הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים!".

ברוח הדברים שלעיל מפרש הרד"ק פסוק נוסף בדברי הנביא הושע (יא, ט): "לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם, כִּי אֵ-ל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ": 'כי א-ל אנכי ולא איש'… כטעם 'לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם', אמר: כיון שהבטחתי אבותם להיטיב להם ולזרעם אחריהם, לא אשוב מהבטחתי אף על פי שהם חטאו לפני, אלא אייסרם ולא אשחיתם מהיות עם".

תכונת היסוד של "נאמנות" ומילוי הבטחה בכל תנאי, המדגישה את הפער שבין הא-ל, העומד בהבטחתו, גם במקום שאין חיוב משפטי לעשות כן, לבין בני האדם, שאינם נוהגים כן, מודגשת גם במקורות אחרים. כך, למשל, אנו מהללים את הקב"ה בתפילת שחרית ואומרים: "ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים", אף על פי שברור שאין להבטחות מיד שמים תוקף 'משפטי' רגיל.

כיוצא בו פירשו את שבחו של הקב"ה, "עדותיך נאמנו מאד" (תהילים צג, ה), ואמרו שכוונת נעים זמירות ישראל לומר: שהקדוש ברוך הוא "נאמן" בדבריו, ואינו לָמוּד לחזור בו או לשקר, להבטיח ולא לקיים.

בניגוד למשמעות הרווחת בימינו, ה"אמונה" נתפסת כאן לא רק במשמעות של חובת עמידה בהסכמים מן הדין, מכוח חיוב משפטי, אלא גם כ"חיוב שאינו מן הדין", אלא מדרכי המוסר, לעמוד בדיבור אף אם לא נכרת הסכם משפטי מחייב.

קו מאפיין זה של הא-ל בולט גם בעניינים אחרים, כגון במקרא המתאר את הקב"ה כ"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).

השילוב בין "כל דרכיו משפט" לבין "א-ל אמונה ואין עוול" ו"צדיק וישר" נראה ממבט ראשון תמוה, משום שהמונחים האחרונים מכוונים דרך כלל לערכי מוסר ויושר, המצויים במישור המטה-משפטי, "מחוץ לשורת הדין" או "לפנים משורת הדין", ולאו דווקא לערכי משפט, שהכלל בו הוא: "ייקוב הדין את ההר".

יש בערכים אלה ודומיהם כדי לאפיין את ייחודו של המשפט העברי כמערכת שהמוסר והיושר הם חלק מהותי שלה, עיקר מעיקריה, ולא מערכת טפלה לה.

אכן, הביטוי הראשון, "א-ל אמונה", עורר עניין רב בקרב פרשני המקרא. חלק מן התרגומים והפרשנים למקרא, כגון אונקלוס, שתרגמו "א-להא מהימנא", כלומר 'הא-ל הנאמן', דרשו אותו במשמעות של אמת ועשיית צדק בתהליך הענישה שמחוץ לשורת הדין, חוץ מדיני אדם, במערכת הענישה שבידי שמים.

וזה לשון רש"י: "'א-ל אמונה' – לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו. 'ואין עול' – אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה".

החובה לנהוג באמונה נוהגת בכל אדם. אי-קיומה קשה שבעתיים בעסקים מסחריים, אם אין שומרים על כללי מסחר הוגן. ושמא לא לחינם נקשרת חובת שמירת האמונים בלשונם של חכמים דווקא למשא ומתן, שהוא שם נרדף לחיי המסחר, ולאו דווקא לעולמו של בית המדרש.

חובת אמונים זו מעוגנת בקשת רחבה של ציוויים, אך רק מקצתם נמצאים בגבולות המשפט הנורמטיבי הצרוף, ורובם מבטאים עקרונות של אתיקה ומוסר. כך עולה כבר מן הברייתא שנסמכה למשנת התנאים (אבות ו, א), האומרת שהעיסוק בתורה מכשיר את לומדה "להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן", מונחים הנטועים בעולמו של מוסר.

והוסיפו במדרש ההלכה של התנאים (מכילתא בשלח): "כל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה".

בתלמודה של בבל (שבת לא, ע"א) הוסיפו שכל אדם עתיד להישאל בבית דין של מעלה כמה שאלות לפני שהוא נשאל אם עסק בתורה: "אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין [בבית דין של מעלה], אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

את פשר הצבת שאלה זו – "נשאת ונתת באמונה" – דווקא בראש הסולם, אפשר לתלות באותו עיקרון גדול בעולמה של יהדות, שלפיו "לעולם יהא אדם ירא שמים": קודם אדם המקפיד על קלה כבחמורה בהליכות עולם שבין אדם לחברו, ורק אחר כך ירא שמים המקפיד על מצוות שבין אדם למקום.

דברים כיוצא באלה כתב רבי חנוך טייטלבוים, מחכמי גליציה במאה הי"ט: "העניין הוא שמתחלה מעמידין אותו למשפט, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא אדם, דברים שהן מצד הסברא, שנתחייב בהן מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, כדברי רב נסים גאון ז"ל, ואז השאלה הראשונה היא: 'נשאת ונתת באמונה?'. ואחרי כן מעמידין אותו לדין, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא ישראל זרע עם סגולה, ועמדו אבותיו על הר סיני, ואז השאלה הראשונה על דברי תורה".

(בלק תשפ"ג)