חלוץ מרכזי

הקנאות נתפסת כגורם המסכן את המציאות. אנחנו מדברים בשבחה של המתינות, מדגישים פעם אחר פעם שנפסקה הלכה כבית הלל.
אלא, שבחברה שבה אני חי, אני נתקל בשתי תופעות בעייתיות משהו: האחת, שאנשים קנאים, כאלה שמוכנים לעשות 'הכל' על מזבח אמונותיהם, כאלה שהם נחושים, נלחמים, לא מתפשרים. התופעה השניה היא שהמתינות נתפסת כנקודת הקצה השניה של הקנאות. זה לא נכון. ההפך מקנאי הוא רופס, וותרן, חסר עמדה ההפך מקנאות – השלמה עם המציאות. מתינות היא נקודת האיזון שבין שתי הקצוות ולא הקצה השני.
בתחילת פרשת פנחס, מודגש: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
קריאה פשוטה, מראה כאילו 'ה' נלחם בעצמו' שהרי פנחס פעל כך מפני שקינא את קנאתו של הא-ל, ובזכותו, "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". אם כן, הקנאות של פנחס הצילה אותנו! מכאן, שיש להבין מה בדיוק מטרת ברית השלום, האם תכליתה לבער את הקנאות מהעולם?
בואו נדייק. הבה נמנה כמה יתרונות בשבחה של הקנאות. הרב חרל"פ מדייק במילים "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" ומבחין בין שני סוגים של קנאה: קנאה שבאה מריחוק, וקנאה שבבסיסה שייכות. רצון לתקן. פנחס היה חלק מהעם, "בתוכם", לכן הוא התאכזב מההתנהגות של מנהיגיו, מה שהניע אותו לפעולה. הרמח"ל במסילת ישרים, מדגיש שיש קנאה הנובעת מאהבה: "וזה פשוט כי מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו ובוודאי שיצא לעזרתו. כך גם מי שאוהב את שמו יתברך לא יוכל לסבול לראות שיחללו אותו חס ושלום, ושיעברו על מצוותיו." ומה כוללת אותה קנאה?: "שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה".
אולם יש קנאה מסוג אחר. היא נובעת מתחושה שהבנאליות השתלטה על החיים. שהם הפכו ממוסדים, שאין התחדשות ואין להט. אפשר לבוז לה, אבל אפשר להבין שהקנאי מדגיש שחיים שקטים בלי רצון לשנות, בלי אמונה שאפשר אחרת, הם חיים מדולדלים. צעירים רבים נתפסים לקנאות כי הם מואסים בחיים הדתיים שאנחנו מציעים להם. התפילה לא סוערת, לימוד התורה לא מחדֵש. אתגרי התקופה לא מובילים להתחדשות הלכתית. לפעמים לא נכון להתמקד בקַנאות אלא בְמה שהיא מבקשת לעורר. "הנני נותן לו את בריתי שלום" – אני כורת אִתו בְרית בשל שאיפתו לשלמות. כך מבאר השפת אמת: "הנני נותן לו את בריתי שלום. פירוש: השלימות הוא גמר המכוון, להיות האדם בא למקום המיוחד לו, ונודע לו עיקר המכוון שעל זה נברא. וזהו השלימות. [ו]האדם אינו יכול למצוא [זאת] רק בעזר עליון".
מתינות דורשת רדיקאליות בדיוק כמו קנאות. בית הלל לא היו אנשים שהשלימו עם המציאות אלא אנשים ששאפו לשלימות. הם ידעו להביט בסממן הקנאי, ללקט ממנו את האתגר וליישמו בחיים. בלי הכעסים, בלי המרירות, בלי האלימות.
הגיע העת ליצור תנועה של אנשים הרואים במתינות תנועה של סערה ולא תנועה של פשרה. במגרש הכדור רגל יש תפקיד משמעותי לחלוץ מרכזי. הגיע העת לדבר על מתינות במונחים של חלוציות. הא-ל לא דורש קנאות. לפעמים צריך אותה כדי לחדד, להדגיש. הא-ל דורש שלימות, וזו נמצאת במרכז.
(פנחס תשעט)