הרב שי פירון" שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם"
משנה מפורסמת במסכת אבות מנחה אותנו: "הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". פירושו של הרמב"ם חד: "שאי אפשר שלא יהיה לכל אדם עת שיוכל להזיק בו או להועיל ואפילו בדבר מועט". הרב וולבה בספרו עלי שור, מסביר שבעת עיצוב דמותו של האדם, הוא מושפע משני עניינים: מהשפעות הזמן, התקופה (=שעה, כמו שנהוג לומר: אירועי השעה) ומהשפעות המקום, הגאוגרפיות, הטופוגרפיות, האקלימיות (=מקום). בסופו של דבר ה'אני' פועל בתוך הקשר המורכב בין היתר מזמן ומקום.
לכל אלה, אפשר להוסיף גם את ההקשר ההיסטורי. המשפחה שלי, הקהילה שלי, העם שלי 'רובצים' על כתפיי והם חלק מהתודעה, ההשקפה והזהות הפנימית שלי. כל אלה יכולים לטשטש את חלומותיי, לרדד את תקוותי, להקשות על תוכניותי. אז מה עושים?
אני מציע לקרוא את הפסוקים הבאים בפרשתנו באופן שיישבו את הקושי שהעלינו: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן".
מחד גיסא– מודגש ההיבט האישי, הפרסונאלי: " שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ"; מאידך גיסא "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". כדי להתמודד עם הקושי, נעיין בשני פירושים שונים בתכלית.
האחד, נמצא בפירושו של הרש"ר הירש לתורה: "בכל ספירה ומיפקד מסודרים הנפקדים בכלל מוגש אחד משותף, וכל נפקד נחשב ונערך כאחד מנושאי המושג הזה. 'פקודי בני ישראל' הם כל אלה הנחשבים כ'בני ישראל', ושבהם מתגלם המושג 'בני ישראל' התגלמות ממשית. בו ברגע שאדם בא בכלל מנין 'פקודי בני ישראל' הרי שהוא לומד להעריך את עצמו כ'בן ישראל', ודבר זה מעורר בליבו את תודעת ערך עצמו, והוא רואה את עצמו כהתגלמות מושג אומתו שלו. באותו רגע הוא נקרא ללמוד לקח רב משמעות ל'נפשו' ולאישיותו: הוא איננו נעשה חלק בלתי מבוטל של האומה אלא על ידי עצם קיומו והנאת חייו, אף איננו זכאי לקיומו עקב עצם עובדת הווייתו. רק מי שנותן ותורם – עולה למניין"…
דבריו של הרש"ר מעניינים: הפיתוח של תודעת העצמי תלוי במידה רבה בהיותך חלק מהכלל. רק כשהיה חלק מהמושג בני ישראל – לשון רבים, תוכל להבין את מקומך כבן ישראל – לשון יחיד. אי אפשר שאדם יעריך את עצמו אם הוא לא מבין שהוא חלק ממשהו גדול ממנו. הספירה נועדה לצרף אותך אל הכלל.
לעומת זאת, אני מבקש להציג את דבריו של האדמו"ר מאיזביצא. פירושו, לענ"ד, שונה בתכלית השינוי, וז"ל: " כפי מה דאיתא בגמ' 'אין דעתו של זה דומה לשל זה'. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו….'ואתכם יהי' איש איש למטה' לפי שהנשיא הי' יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בשבט, כי באם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות". לפירושו לספירה מטרה אחרת לגמרי: לתת מעמד, להפוך כל אחד לראש. לכל אחד מבני הקהילה תפקיד. חלילה שיחודיותו תטושטש. אומנם הכלל בנוי מריבוי של פרטים, אבל אין ערך לפרטים הללו אם כל אחד מהם לא מפתח את יחודו ומגדיר את תרומתו.
מרתקת המחשבה: הרש"ר שחי בגרמניה בה מתפתחת הנאורות, מצמצמם את מקומו של הפרט; 'מי השילוח' שחי במזרח אירופה, מעצים את מקומו של היחיד.
(במדבר תשעח)
