למעול מעל

פרשת השבוע שלנו מקדישה מקום מכובד לנושא המעילה. נושא זה זוכה לאזכור בשני הקשרים– מעילתו של אדם בקב"ה וחשד למעילה של אישה בבעלה.
מהי מעילה ומה ניתן ללמוד מפרשיות אלה?
מפרש מילון אבן שושן: "מעל- בגד באמון שניתן לו".
חשיבה על הדברים מחדדת אצלי הבנה לפיה לא פעם מקורו של חטא נעוץ בחוויה של כאב, בדידות וחוסר אמון. אדם הלוקח דבר מה מאדם אחר, הפוגע בעצמו ובאחר ורומס בגלוי או בהיחבא מוסכמות מוסריות וחברתיות, מבטא נפרדות פסיכולוגית וניכור רגשי. הוא אינו רואה דבר מלבד המטרה הנחשקת (מוחשית או רגשית) ועט עליה להשיגה, דבר לא יעמוד בדרכו.
חטא המעילה מאתגר ומפגיש את חוויית הבדידות והניכור עם מציאות הפוכה של אמון ואהבה. על מנת שאדם יֵחשֵב מועֵל, ישנה חובה לוגית ומעשית להניח שטרם המעשה הוא זכה לקבלה ולאמון מלא, לפחות מזה שכלפיו הוא מעל.
בהקשר זה, ניתן ללמוד מהפרשה, שבורא העולם מאמין בכל אחד ואחת מאתנו, באמונה שלמה ובאופן בלתי מותנה! ובעל "ראוי", הוא כזה המאמין באופן בלתי מסויג בזוגתו.
ההנחה בדבר אמון בסיסי ובלתי מסויג בין בני אדם אולי נשמעת לאוזן המודרנית תמימה. ואולם תיאוריות פסיכולוגיות מאששות את המאמר המקראי, בגורסן שאמון בסיסי הנו ברירת המחדל הטבעית שלנו והוא מתקיים בין התינוק לדמויות המטפלות בו, למעט במצבי התפתחות פתולוגיים, המתבטאים באי סיפוק קיצוני של הצרכים הראשוניים של התינוק (אוכל, חום, מגע).
סוגיית המעילה שולחת אותנו, לתפישתי, קודם כל אל עצמנו. הבה נשאל- עד כמה אני, אתה ואת מאמינים בעצמנו? מדוע לעיתים אנו מהססים בעניין זה? מהו הפגם שהתרחש וגרם לנו לשכוח שמלכתחילה אנו ראויים לכל האמון שבעולם? וכיצד ניתן להשיב את האמון על כנו?
"אלוהים מאמין באדם", זהו שמו של ספר המציג את הגותו של אברהם יהושוע השל, פילוסוף יהודי בן המאה ה20, הגורס כי בורא עולם נוכח בהכרח בחיינו והוא "מבקש", מצפה ומקווה עבורנו שנעשה את רצונו. בדומה לסוגיית המעילה, דבריו של השל מאתגרים את חווית הנפרדות והניכור בין אדם לאלוקיו ומפיחים רוח רעננה ואופטימית בכל הנוגע למשמעות הקיום בכלל ולחוויה הדתית בפרט.
(נשא תשעח)