מבט אל העבר

הפטרת הפרשה עוסקת ביפתח הגלעדי ובמלחמתו בבני עמון (שופטים/י"א).
עם ישראל מצוי בצרה (יחסיו עם ה' מעורערים) והוא מחפש אדם מושיע, גיבור חיל.
האיש נמצא בעבר הירדן –המכונה "ארץ טוב", ולו חשבון ארוך עם זקני גלעד השוחרים אל פתחו בצרתם.
הבה נדמיין את המפגש:
"בוא אתנו", אומרים זקני גלעד ליפתח. "עת צרה לישראל!"
"למה שאבוא"? הוא עונה בעזות, עיניו רושפות.
הם מביטים זה בזה בשתיקה, חלקם כובשים פניהם באדמה. "המצב בהחלט לא נעים. אולי טעינו שבאנו? ארורים העמונים שגרמו לכל זה!"
"זקני גלעד!" קריאתו מחזירה אותם, אל המציאות המעיקה.
"עכשיו אתם צריכים אותי… אך נשארתם גאוותנים. אינכם באים אלי אפילו בלשון של בקשה!" .
"וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב. ויאמרו ליפתח לכה והיית לנו לקצין…"(י"א ה-ו).
"אמרו לי זקנים "נכבדים". בעבר, כשאני הייתי זקוק להגנתכם, כשאבדתי את נחלתי ואת כל זכויותיי הכלכליות וגורשתי מבית אבי. איפה הייתם אתם בשבילי?"
"אנחנו…"
"עתה שבנו אליך והלכת עמנו… והיית לנו לראש" (פס' ח')
***
חילופי דברים קשים וודאי התנהלו שם, וחשבונאות, על העבר, על ההווה ועל העתיד. בסופו של דיון נקבע הסכם שאושר במעמד רוב עם במצפה, וכלל פיצוי ליפתח, בעל מרכיב כלכלי ורגשי.
העבר של יפתח רודף אותו. גורל העם עדיין אינו מעניינו, אך הוא מוכן לשים נפשו בכפו בעבור פיצוי או נקמה אישית או שניהם.
יפתח יוצא לדרך.
בראשית, אין פניו למלחמה, אלא להידברות. והנה, לצורך הכנת הטיעונים ההיסטוריים, אשר יוכיחו את זכות העם על הארץ, הוא מבין כי העבר אינו רק סיוט, אלא יכול לשמש "קלף מיקוח" מרכזי מול העמונים. לשם כך נדרש יפתח לצאת מעצמיותו ולהתחבר לעמו ולמורשתו.
"את השטח המדובר כבשנו לפני 300 שנה מן האמורי", הוא טוען ומתייחס לכתוב בפרשת השבוע – פרשת חוקת (במדבר כא'/ כה' : "… וישב ישראל בכל ערי האמורי..") .
ואולם הוא נתקל בסירובו של שליט המסרב להתחבר אל עברו: "ולא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח אשר שלח אליו" (פס' כח').
***
לו היינו עוצרים כאן, היינו למדים כי לעבר פנים רבות: לעיתים מכתיב הוא את מהלך חיינו, לעיתים ביכולתו לייצר תחושת רצף והמשכיות, ויהא אשר יהא- לא נבון יהיה להתעלם מממנו.
מסר מבלבל….
עיון בפסוקים הבאים מסייע לנו בחילוצו של עקרון המדריך אותנו כיצד יש להתייחס אל העבר:
"את כל אשר הוריש ה' מפנינו אותו נירש" (פס' כה'), "…ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון" (פס' כח'), "ותהי על יפתח רוח ה" (פס' כט').
העבר, ההווה והעתיד שזורים כולם בנוכחותו של הקב"ה בעולם. הכרה אמונית זו היא המפתח לשאיבת לקחים ותעצומות מן העבר, להתמודדות עם אתגרי ההווה ולהכנה לקראת העתיד, ברמה הפרטית והציבורית.
איני יודעת אם יפתח הבין את המסר הזה ואם הפנים את משמעותו האמונית (יש פרשנים הרואים בו אדם פשוט, ללא תורה). אם כך היה הדבר, הרי שהוא לא נלחם עוד על שמו ועברו הפרטי, וגם לא על עתיד בני עמו. אלא נלחם בשם ה', זה שהיה, הווה ויהיה. "ויעבור יפתח אל בני עמון להלחם בם ויתנם ה' בידו" (פס' לב').
המשכה הטראגי של ההפטרה (יציאת הבת וקבלתה את נדר אביה) אינו נקרא ע"י בני רוב העדות. בפסוקים אלה מלמדת אותנו בתו של יפתח, שיעור מאלף ומצמרר לגבי מבט אל העבר. הפעם – העבר הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו – ההורים.
מלבד בטחון בה', המצוי בתוך ומעבר לזמן, ישנה המצווה להכיר במי שהביאונו לעולם, ולכבדם באומץ לב ומתוך ענווה.
(חוקת תשעה)