נדר בעת צרה

"איש כי יידור נדר לה'… לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". מצד אחד מתואר הנדר כ"נדר לה'", כדבר חיובי שהוא אולי תוספת קדושה וקבלה עצמית. ומאידך, אמרו חז"ל (יבמות קט ע"ב ועוד) "הנודר – כאילו בנה במה; והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן". לאמור: לא רק הנודר ואינו מקיים עבר עבירה חמורה, אלא אף אם קיים את נדרו, יש בכך פגם ולא תוספת מעלה. אם אכן חמורים הנדרים ואינם רצויים אפילו כאשר האדם מקיים אותם, לשם מה נועדה האפשרות לנדור נדר?
אחת המציאויות שבהן מותר ואף ראוי לנדור נדר היא בעת צרה. הראשון שנדר בעת צרה היה יעקב אבינו, שנדר בעת שברח מפני עשיו אחיו (בראשית כח, כ-כב): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
חז"ל לומדים מיעקב דבר זה כהדרכה לדורות וכדרך לרבים, ומדייקים מן המילה "לאמר": "מהו לאמר? לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן".
אלא שדבר זה מצריך הבנה – מדוע נדר בעת צרה הוא דבר חיובי? לכאורה זו מעין התחסדות וצביעות לפני ריבונו של עולם – האם יעקב אבינו עושה מסחר עם הקב"ה?! 'אם תתן לי כך וכך, אני אתן לך, או אעשה למענך'?! עצם הגישה נראית פסולה – אנחנו רגילים להסתכלות ההפוכה: הקב"ה אומר לנו, שאם שמוע נשמע בקולו אזי תתן הארץ את יבולה, ועץ השדה ייתן פריו, וחלילה אם לא נשמע, אז ועצר את השמים ולא יהיה מטר. המצב הזה נראה לנו טבעי ונכון, שהקב"ה נותן לבריותיו שכר ועונש על מעשיהם. אבל כאן יעקב כביכול מבטיח לקב"ה שכר אם הוא ישמור אותו בדרכו?! זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת.
מבאר ר' יהודה החסיד (ספר חסידים סימן תג):
ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי – אם חולי מעיים, שלא יאכל בני מעיים… אלא יבטח בהקב"ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ"ח כ"ב), ומעין הצרה – יחשוב כי שמא לכך הובא בצרה שיחשוב נדר מדה במדה.
דהיינו, הנדר שאדם נודר בעת צרה לא יכול להיות סתם נדר, אלא כמובן נדר חיובי, שהוא קיום חפצי שמיים, ובנוסף – דווקא נדר שקשור לצרה שבה האדם נמצא, מפני שכל התפיסה של נדר בעת צרה איננה הבטחת 'פרס' לקב"ה אם יציל אותי, אלא הבנה שהקב"ה הביא עלי את הצרה הזו כדי שאתקן את דרכי. "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" – דווקא מתוך הצרה עם ישראל נושע, כיוון שמתוך הצרה שבאה עלינו אנחנו מתעוררים לחשוב מה אנו צריכים לתקן מידה כנגד מידה, וממילא מתוך התיקון נזכה לביטול כל הגזרות הרעות.
גם בימים אלו אנו נתונים בצרה ציבורית קשה, שהיא אמנם גם צרה פרטית קשה מנשוא לכמה אלפי משפחות, אך מעבר לזה היא צרה של כל הציבור כולו, שכן מעבר לסכנות הבטחוניות ולמשמעויות הנרחבות של מתן פרס לטרור, ההתנתקות מהווה קודם כל ניתוק מערכים של ציונות, של התיישבות, של אמונה, של אחוות עם ישראל.
לפיכך היום אנו מבינים שהתיקון הגדול שעלינו לעשות כנגד ההתנתקות, הוא ההתחברות אל עם ישראל. ההתחברות לאמונה, לשרשים, לאהבת ישראל. דווקא ראש הממשלה, שטבע את המושג 'התנתקות', תלה לנגד עינינו באותיות של קידוש לבנה את המשימה שלנו, שהיא המשימה ההפוכה: ההתחברות. מתוך הבנה זו יזם ידידי הרב בניה ליפשיץ (ממייסדי והוגי קרן 'מאמין וזורע') מהלך חדש שנקרא 'נודרים ומתחברים': כל אדם מישראל שמבין שההתחברות הזו היא המשימה הלאומית, היא האחריות הרוחנית שמוטלת על כולנו, מצטרף ומקבל על עצמו בלי נדר לפעול בתדירות קבועה במשך שנה אחת (לפחות) למען ההתחברות לעם ישראל.
וזהו נוסח ההתחייבות, שיש לאומרו בפה (וראוי שאדם גם יחשוב ויקבל על עצמו את אופן ההתחברות שהוא רוצה לפעול בו ואת תדירות הפעילות שהוא רוצה לקבל עליו):
"אם יהיה אלהים עימנו, ושמרנו בתקופה זו, והושיע אותנו, ונתן לנו את ארצנו ונחלתנו, גוש קטיף וצפון השומרון, על תושביו נשיו וטפיו, ולא יהיו לחרפה למשול בם גויים, הרי אני, עם עוד רבים מהעם, מתחייבים בלי נדר, להקדיש מזמננו למען התחברות לעם ישראל".
"חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב, י, יב)
(מטות תשסה)