רוּחַ בּוֹ

שאלות יסוד מהותיות מלוות את העיסוק בסוגית המנהיגות- מהי מנהיגות, מי ראוי להיות מנהיג, מהם הכישורים הנדרשים ממנהיג, כיצד מגבילים את כוחו של המנהיג ומבקרים את פעולותיו, כיצד מחליפים מנהיג, האם מנהיגות היא דבר נרכש או שהיא דבר מולד- או שיש לך את זה או שאין לך את זה, ומה אופיה של המנהיגות בתקופה של רשתות חברתיות וטכנולוגיות מתקדמות, והאם מנהיג צריך להיות גם סמל מוסרי או שדי לציבור הצלחותיו המדיניות והפוליטיות, גם אם חייו הפרטיים אינם בדיוק סמל ומופת?
נגיעה מהותית בחלק מהנקודות הללו ניתן למצוא בפרשה, בדו- שיח בין משה לקב"ה.
לפני הסתלקותו מבקש משה רבנו מהקב"ה למנות מנהיג לישראל שימשיך את פועלו וינהיג את העם אל ארץ ישראל.
כדאי לשים לב למילים המדויקות של משה ושל הקב"ה כאשר הם מאפיינים את הקריטריונים הנדרשים למנהיג.
משה מנסח את בקשתו כך: "יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
מעניין לראות שמשה מגדיר שתפקידו של המנהיג הוא ללכת לפניהם גם בצאתם וגם בחזרתם- "… אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם", וכן את העובדה שמשה מדמה מנהיגות לרעיית צאן
"כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
תשובתו של הקב"ה למשה גם היא מצריכה עיון ודיוק במילים: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו".
הקב"ה לא מציב תנאים וקריטריונים של כריזמה, חכמה, כושר רטורי וכדומה, אלא מגדיר דבר אחד הנדרש ממנהיג:
"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ".
את ההגדרה הזו פירש הספרי כך: " איש אשר רוח בו – שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", ובמקום אחר בספרי כתב כך: "איש אשר רוח בו- שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן: וסמכת את ידך עליו, שיתברך תלמודו על ידך".
בשפת ימינו היינו קוראים לזה יכולת הכלה. המנהיג צריך להיות בעל מבנה אישיות ותכונות אופי שיאפשרו לו להכיל את הרוחות השונות המנשבות בעם, לדעת להתנהג באופן הראוי גם עם הקפדנים וגם עם המתונים, ולהבין שזה המבנה החברתי המגוון של כלל ישראל. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם פותחים את פיהם, ואת כולם צריך להנהיג.
הדימוי שנותן משה למנהיג כרועה צאן, בא לידי ביטוי גם במדרש המפורסם בשמות רבה פרשה ב', המספר על הדרך בה נבחנו משה ודוד ונמצאו ראויים להנהיג את ישראל: " … ה' צדיק יבחן, ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה …היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי… ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן… כשהיה מה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל…".
איש אשר רוח בו- הוא איש אשר יש בכוחו ובכוח אישיותו לרומם את רוח העם, להוסיף רוחניות בעם, מתוך אהבת המונהגים ויכולת הלכה וקבלה של כולם. כך נוהג רועה צאן כלפי צאנו, וכך ראוי שינהג מנהיג כלפי מונהגיו.
(פנחס תשעח)