פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעולמה של תורת ישראל, 'ירושלים' מעולם לא הייתה שם עיר, אלא משאית כבדת מטען, הנושאת היסטוריה וקדושה, הלכה ואגדה, פילוסופיה והגות, גיאוגרפיה וסוציולוגיה, מלחמה ושלום, בליל של תורה ויראה, קנאות ושנאות.
בתורה עצמה נזכרת ירושלים רק ברמז. למן תיאור סיום מלחמת העולם הראשונה, בשמו של "מלכי-צדק מלך שלם" (בראשית יד, יח), דרך "ארץ המוריה" (שם כב, ב), מקום העקדה, ועד להיותה מקום להשראת שכינה במקדש, "המקום אשר יבחר ה'". בנביאים ובכתובים נקשרו לעיר עטרות הרבה, עשרות שמות ותיאורים, שמדגישים את מקומה המרכזי בהווייתו של העם היהודי.
אחד הפסוקים הנודעים שמתארים את ירושלים נאמר בתהלים (קכב, ב-ג): "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". 'חיבור' זה קיבל חיים משל עצמו, בנסיבות שונות, ובמיוחד לאחר שחרור ירושלים. במדרש חכמים, נדרש חיבור זה כמכוון כלפי המישור הרוחני. וכך שנינו בתלמוד (תענית ה, ע"א): "אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'".
המתבונן בתולדותיה של ירושלים, רואה שלא תמיד, בלשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". ולא רק במישור מערכת היחסים שבין היהודים לבין שכניהם הלא יהודים, אלא גם בתוך הציבור היהודי פנימה, כולה מלאה מחלוקות ומריבות. ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, חרמות ונידויים (דודי ע"ה, הרב שמואל אבידור ז"ל, איש ירושלים, היה דורש בדרך הלצה, שלכך דייק משורר התהילים באמרו "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ולמה לא אמר "בירושלים" ממש? אלא לפי שרק מבחוץ נדמית ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו", אך משנכנס אתה לתוכה, הנך מגלה מציאות שונה לחלוטין).
במשנת חכמים קיבל "חיבור" זה ביטוי ממשי. אמרו חכמים ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" והיא קניינה של האומה כולה. מעקרון יסוד זה נגזרות הלכות הרבה, וביניהן חוסר האפשרות ל"חילוט" בית ביד הקונה אותו, גם בתום השנה.
בפועל, ככל שעוברות השנים, הופכים לצערנו גם ירושלים, גם "יום ירושלים", ממדורת שבטים למדורת שבט, מעין נחלת מגזר אחד. מריקודגלים- לריקודגל. התופעה צריכה תיקון. שהרי לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. אחד הבולטים שבהם, הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי היא אמורה לעשות" כל ישראל חברים".
חכמי ההלכה נחלקו בשאלה האם אמירה זו, של "לא נתחלקה לשבטים", צופה רק פני עבר, לשעת חלוקת הנחלות, או שמא היא מכוונת כלפי עתיד, כהלכה לדורות.
בין כך ובין כך, נתקבעה הלכה שלפיה ירושלים – קניינם של כל ישראל היא. מטעם זה קובעת ההלכה שאין משכירים בירושלים בתים לעולי רגלים, לפי שאינם שלהם, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם", ויש שאף מיטות ושאר תשמישים אין משכירין. ועל אף שיש בכך הגבלה על חופש החוזים וזכות הקניין, הצדיקו אותה מכוח ייעודה "לתכלית ראויה": כך התנו יהושע או נביאים הראשונים, שמא יוקירו שכר הבתים ויבואו העם להימנע ממצוות ישיבת ירושלים ומעלייה לרגל אליה.
הלכות אלה מבטאות את הרעיון שישנם ערכי יסוד שאינם ניתנים למכירה, או לחלוקה. ראוי לזכור זאת דווקא בימינו, כשנדמה לעתים כי נוטים להפריט כל מה שזז, ולעתים "מפשירים" קרקע שמיועדת לשירות הציבור לטובת אינטרסים של בעלי הון. לא כל נכס ציבורי, הוא מקור פוטנציאלי למסחור. קל וחומר "נכס" שאינו רכוש המחזיק בו, אלא קניין עולם של דורות עברו ושל הדורות הבאים.
(במדבר תשעט)
