הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)מצוות העלייה לרגל פוטרת את הקיטע, הפיסח והחיגר, הצולעים בהליכתם (ישנם פרשנים האומרים כי פיסח בניגוד לחיגר הוא מי שהוא לקוי בשני רגליו והוא כמדלג בעת הליכתו). נאמר בתורה "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כ"ג, י"ד), ובסמוך באותו הפרק "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ד'" (פס' י"ז). בפשטות, הביטויים "פעמים" ו"רגלים" הם בעלי אותה משמעות, ו"שלוש רגלים" פירושו: שלוש פעמים. כלומר: בשלושה מועדים בשנה תחוג לפנַי. ואכן, כך פירשו רש"י וראב"ע שם. ברם, הגמרא דורשת את שני הפסוקים שנזכרו לגבי רַגְלַיִם ממש. כך נאמר שם: "אמר רבי תנחום: חיגר ברגלו אחת פטור מן הראייה, שנאמר: רגלים" (חגיגה דף ג' ע"א). הגמרא שם בהמשך (ד' ע"א) מביאה ברייתא הכוללת את כל אלו שאינם יכולים לעלות ברגל, ופוטרת אותם ממצווה זו: "רגלים – פרט לבעלי קבין. דבר אחר: רגלים – פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו". הרמב"ם (פירוש המשנה חגיגה פ"א מ"א) והמאירי (חגיגה ב', א') מפרשים שאמנם פשוטו של הביטוי "רגלים" הוא זמנים, אבל כיוון שהתורה נקטה לשון "רגלים" ולא לשון "פעמים", יש בכך רמז שכל מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראייה. על כל פנים, משמע מברייתא זו שההליכה ברגל הינה חלק מהותי ממצוות העלייה לרגל.
נְגִישׁוּת היא מידת התאמתה של מערכת לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר, לרבות אנשים שהיכולות שלהם באחד מתחומים אלה נמוכות עד כדי לקויות. במהלך המאה העשרים שינתה החברה את יחסה לאנשים עם לקויות בין השאר באמצעות חקיקת חוקי הנגישות, המושתתים על העיקרון הבסיסי של שוויון הזדמנויות.
קשה למצוא במקורות התייחסות ייחודית למחויבות הציבורית להנגיש את הדרכים לאנשים עם מוגבלות. ובכל אופן, ניתן למצוא מקורות העוסקים בכך, במשנה נאמר: "הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר, ורבי יוסי אוסר…סמוכות שלו – (הקביים)…ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן בעזרה. כסא וסמוכות שלו – ואין יוצאין בהן בשבת…" (שבת ס"ה ע"ב ס"ו ע"א). רש"י פירש יוצא בקב שלו (רגל תותבת) – דמנעל דידיה הוא. (רש"י שבת דף ס"ו ע"א), כלומר, לדעת ר' מאיר הרגל התותבת כנעל לקיטע, ואילו ר' יוסי אוסר, מאחר שלדעתו הקיטע נשען בעיקר על הסמוכות (הקביים) שלו, והרגל התותבת אינה אלא למראית עין, שלא ייראה קיטע, ועל כן אינה לבוש אלא משא. הסמוכות נחשבות כנעליו של הנכה. עוד נאמר במשנה כי צירוף של סמוכות וכיסא, נאסרו, הכסא כפי שהסביר רש"י "…כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך – נסמך על ידיו בספסלים קטנים, ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחוריו" (שם). ומדעו נאסר לצאת בהם בשבת? הסביר רש"י מחשש שמא יישלפו ברשות הרבים, ומכאן שאם אדם משתמש בעזרים אלו בקביעות, אין חשש שיישלפו. וכך נפסקה ההלכה "…חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם" (שולחן ערוך סי' ש"א סעי' י"ז). אם יכול ללכת בקלות בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרה"ר. בספר שמירת שבת כהלכתה הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך עפ"י המשנה ברורה שם ס"ק ס"ד, שהקריטריון הוא אם הולך בביתו עם מקל, גם אם טכנית יש לו אפשרות בלי (פרק י"ח הערה נ"ט) . הרב אויערבך התיר לצאת עם קלנועית בשבת, "אך רק במקום שיש עירוב. ומשום מראית עין יהיה מחובר על הכסא שלט המודיע ברבים שהוא נוסע בהיתר עם מנוע מיוחד בשבת" (שולחן שלמה, שבת, ח"א, עמ' שפ"ו).
(פנחס תשעח)
