הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בד בבד עם הניסיון לעצור את המפולת בסוגיית ארץ ישראל וכל הנלווה אליה, יש ללמוד עניין נוסף מפרשת המרגלים – על היום שאחרי. יהושע וכלב משמשים לנו מקור השראה ושאיבת אומץ ויכולת. הם התייצבו נגד הרוב המוחלט של המרגלים ואמרו "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". הם היו נאמנים לשליחות ולמשימה וקראו בקול גדול כי אין לפעול כתוצאה מחולשה כי אם מנקודת מבט של עוצמה.
עיקר טענתנו בזמן הזה היא בראש ובראשונה אותה רוח אחרת שיש לפעול מכוחה – רוח של אמונה, של יכולת, של גבורה ושל דביקות בדרך בה אנו מאמינים. יש כמובן להדגיש כי אין הפתרון של עוצמה וגבורה זהה בכל דור ודור – יש מצבים בהם הגבורה מתבטאת באופן אחד ויש מצבים בהם באופן אחר. אולם עצם היסוד שמדיניות צריכה להתנהל כאשר היא מרוממת את האומה ומקרבת אותה לאידיאלייה ולא מניחה מראש כי אנחנו חלשים ובשל כך אין אנו בעלי עוצמה פנימית להתמודדות – היא יסוד המנהיגות בישראל.
שאלה אחרת לחלוטין היא השאלה מה עושים כאשר לא הצלחנו באופן זמני, והקולות האחרים הם שגברו. אין הדבר נוגע כלפי פנים – כלפי פנים אין אנו משנים את עמדותינו, והעובדה שלא בדרך זו הלכה מדינת ישראל אינה מחייבת אותנו לומר כי הצדק דווקא עם הדרך בה נקט השלטון. השאלה היא מה אנו עושים כלפי חוץ, וכיצד אנו מתכוונים להגיב ולפעול בשעה שלא הצלחנו לרומם את רוח האומה. יש הסוברים שאין להעלות שאלה זו כלל על הדעת, ועצם הדיבורים על כך קודם הם מחלישים ומדכאים. אנו צריכים לדבוק בדרכנו ולא להסיק כל מסקנה. אין להיערך ליום שאחרי, שהרי עצם ההערכות היא כבר חולשה ורפיון. ברם, אחריות מנהיגותית חייבת להיערך לכל אפשרות, ולשקול כל עתיד העשוי לבוא, ולהתכונן ליום שאחרי. אין לנו קושאן מאת הקב"ה כי יום זה לא יבוא, ולעולם טובה הכנה מהפתעה.
שני דברים עיקריים אנו יכולים ללמוד מהמשכה של פרשת השבוע. ראשון שבהם הוא העובדה שהפרשה מצווה על מצוות התלויות בארץ דווקא. גם בשעה שנגזר שלא ניכנס זמנית לארץ ישראל ואולי במיוחד בשעה זו נאמר בתורה כי מוטל עלינו לטפח את החזון באופן מתמיד. בשנות ההליכה במדבר ידעו ישראל כי עתידים הם לבוא אל הארץ, ועל כן עליהם להתכונן לכניסה מחודשת זו, על ידי טיפוח מתמיד של הקשר ושל המצוות, של האמונה ושל ההתכוננות לקראת האפשרות הבאה שעשויה להזדמן.
אף אנו חייבים לדאוג לעתידנו ולעתיד ילדינו, ולחזק את הזיקה העמוקה לארץ ישראל ולאמונה כי היא מקור חיינו ובה אנו מבקשים לממש באופן מלא את החזון בו אנו מאמינים. ביום שאחרי לא נבטל את העיסוק בענייני הארץ ומקומה ומלוא רוחב ההתיישבות בה, וכך נגדל דור שלאחר שנות ההליכה במדבר יהיה בעל יכולת התקשרות לארץ ישראל.
במקביל, אנו יכולים ללמוד גם דבר מה משמעותי על כלל החברה. לא ניתן לכפות את כלל ישראל, ולא ניתן לממש דברים, אלא כאשר רצון האומה הוא העומד במוקד. ריבונו של עולם לא כפה על עם ישראל את הכניסה לארץ, כי אם ציווה לפנות לכיוון המדבר, ולעבור תהליך ארוך שהנביאים דימו אותו לתהליך של אירוסין – זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. דרך ארוכה עומדת בפנינו. אנו צריכים להתכונן לאפשרות של הליכה יחד עם כלל ישראל לשנים ארוכות של נדודים ושל חיפוש דרך.
(שלח תשס"ד)
