ע ל ה ק ט ו ר ת

אבי גן צבי,עו"ד

פעמיים בפרשתנו ממלאת הקטורת תפקיד שאינו זה המיועד לה במעשה המשכן שבפרשיות תרומה ותצוה ובספר ויקרא. תחילה נעיין מעט בפרשת מזבח הקטורת שבפרשת תצוה [שמות ל, א-י] : –
הציווי למשה הוא: "ועשית מזבח מקטר קטורת" מעצי שטים מצופים בזהב, וכן מוקף ב"זר זהב סביב". מקומו במשכן – "לפני הפרוכת אשר על ארון העדות אשר איוועד לך שמה".
מה עושים ב"מזבח הקטורת"? שתי עבודות: 1) מקטירים עליו קטורת פעמים ביום. 2) ביום הכפורים מזה עליו הכהן הגדול מדם חטאת הכפורים.
ישנן עוד שתי הזאות דם כמו זו בשני מקרים נדירים מאד: בחטאת שמקריב כהן גדול שחטא, וכן בקרבן חטאת של העלם דבר של ציבור [ויקרא ד', א-כא]. לבושתי לא ידוע לי אם אי פעם הוקרבו קרבנות כאלה.
לעומתו, על "מזבח העולה" מוקרבים כל הקרבנות כולם: קרבנות הציבור והיחיד, מקרבנות התמיד והמוספים ועד החטאת והאשם, העולה והשלמים, קרבן יולדת, וקרבן תודה וכו', ופרטיהם ממלאים פרשיות שלמות בספר ויקרא.
שונים שני המזבחות האלה במיקומם ובחומר ממנו הם עשויים. מזבח הקטורת הוא "מזבח פנימי", סמוך ממש לקודש הקדשים כשהשולחן והמנורה מאחוריו, והוא מצופה זהב. מזבח העולה הוא "מזבח החיצון", בחלק האחורי של המקדש, והוא עשוי מעצי שטים.
עוד מיוחד ואף מתמיה ב"מזבח הקטורת" הוא שהציוווי לבנותו הוא באופן מודגש מחוץ ובנוסף לכל ציוויי בנין המשכן. ציוויי בניית המשכן שבפרשיות תרומה ותצווה [בסוף פרק כט] מסתיימים בפסוקים האלה: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וקדשתי את את אוהל מועד ואת המזבח… ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים. וידעו כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם..". פסוקים חגיגיים אלה אמורים כמובן להיות לאחר אחרון הציוויים לבניית המשכן, אך לתמהוננו ממשיך הכתוב בציווי נוסף זה: "ועשית מזבח מקטר קטורת" וכו'. התורה קורעת את עשיית מזבח הקטורת מכלל ציוויי המשכן למעמד יחיד ומיוחד. ועוד: בעוד שציוויי שאר כלי המשכן מצומצמים למעשה העשייה בלבד, הרי שבציווי מזבח הקטורת נוספים לציווי פסוקים כמו אלה: "ונתת אותו לפני הכפורת אשר על העדות אשר איוועד לך שמה". מה עניין ההתוועדות לכאן?
נשוב לפרשת קורח: פעמיים נעשה כאן שימוש בקטורת: הראשון – הקטורת שהביאו אהרן מצד אחד ועדת קורח מצד שני, בררה במי בחר השם לשרתו: עדת קורח נשרפה ברגע מאש שיצאה מאת ה'. בשני – אחר שבני ישראל "התלוננו" על משה ואהרן על מות קורח ועדתו, והתקהלו נגדם, החל נגף בישראל שהמית ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש, ונעצר רק כאשר אהרן, דוקא אהרן, נטל מחתה מלאה קטורת שהודלקה מאש המזבח והוליך אותה אל העם הניגף. הקטורת היתה אפוא זו שגרמה למות 250 מעדת קורח, והצילה חיי רבבות במקרה השני. מהו סודה של הקטורת, ואיך מבינים אותה?
הקטורת נזכרת בתורה פעם נוספת בפרשת שמיני [ויקרא ט-י] בחנוכת המישכן. אחר שאהרן הקריב את קרבנות החינוך של המשכן והמזבח, ואחר שנשא את ידיו וברך את העם – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח ואת החלבים". מיד לאחר מכן: "ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה… ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".
אנו מוצאים, אפוא, שלוש פעמים "ותצא אש מלפני ה'". פעם אחת היא אוכלת את הקרבן בחנוכת המשכן, ושתי פעמים את מקריבי הקרבן, נדב ואביהוא, ומאתים וחמישים שבעדת קורח.
המפתח להבנת הדברים הוא רמת הקדושה של הקטורת וקרבתה אל האלוקות. מקום השיא של הקדושה במשכן ובמקדש הוא קודש הקדשים שבו נמצאים ארון הברית והכפורת. מזבח הקטורת הוא הכלי הקרוב ביותר לקודש הקודשים, והוא במעמד אחר, עליון וקדוש יותר משאר כל המשכן. "ונתת אותו לפני הכפורת אשר על העדות אשר איוועד לך שמה", כאמור לעיל. לקודש הקדשים אין נכנס אלא פעם אחת בלבד, הכהן הגדול בלבד, וביום הקדוש ביותר בשנה בלבד: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת". [ראש פרשת אחרי מות, הנקראת ביום כיפור]. הקירבה אל האלוקים היא משאת נפשו של כל יהודי אמיתי, ודווקא משום כך ככל שהוא מתקרב ונוגע בשולי הקדושה, כך עליו להיזהר להישאר במסגרת המחייבת, "ולא ימות". מזבח העולה החיצון שייך לעם ישראל כולו לכל מדרגותיו. מזבח הקטורת לעומתו, נמצא בקירבה המיידית לקודש הקדשים. את מזבח העולה משרתים כל הכהנים. את הקטורת שבכל יום מקטיר הכהן הגדול בלבד, וזו המלאכה היחידה הנעשית בו. רק ביום הכפורים, אחת בשנה, ורק הכהן הגדול נכנס, מעבר למזבח הקטורת אל קודש הקודשים עם קטורת דולקת. ואכן, יום טוב עשו לו לכהן הגדול כשיצא בשלום מן הקודש.
(קורח תשעג)