הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מכל הברכות שבירך בלעם את ישראל נראה שהברכה הידועה והשגורה שבכולן היא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". פסוק זה מוצב בבתי כנסת רבים במקום בולט על קיר חזיתי, והוא מופיע בתחילת כל סידור תפילה בצירוף הכיתוב שיש לומר אותו בעת שנכנסים לבית הכנסת בשחרית. הסיבה לכך נעוצה בדברי חז"ל שפסוק זה נאמר על בתי הכנסת ובתי המדרש. חכמים אף ציינו שלברכה זו יש מעמד ייחודי, שכן כל ברכותיו של בלעם "חזרו לקללה”, כלומר הפכו בגלות להיות קללה לישראל, חוץ מברכת "מה טובו" שעוסקת בבתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה ב).
ברם, על פי פשוטו של מקרא בלעם התכוון בדבריו אלה דווקא לאוהלי המגורים של בני ישראל, ולא לבתי הכנסת ולבתי המדרש, וכך נראה גם ממילות הפתיחה לברכה: "וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו".
ואכן, מדרשים אחרים מסבירים שקריאה זו נבעה מהתפעלות שאחזה בבלעם בעת שראה את אוהלי המגורים של ישראל, ושם לב לכך שהם מיישמים בהם את ערכי הצניעות: "שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה" (ב"ב ס, א). ילקוט שמעוני מוסיף ומפרט: "שהיו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו… לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן… ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו" (בלק רמז תשעא).
בלעם הגיע מהחברה המתירנית של מואב, שראשיתה בגילוי עריות של בת לוט הבכורה עם אביה, והמשכה, בסוף פרשתנו, בבנות מואב המפתות את בני ישראל לזנות עימן. נראה שדווקא על רקע הפריצות המינית אותה הכיר מקרוב, הוא זיהה בחדות את ערך הצניעות שאפיין את עם ישראל, והתלהב מיישומו בשטח.
האם לפנינו שני פירושים מנוגדים וסותרים לאותו פסוק? נראה, שלא זו בלבד שהפירושים אינם סותרים זה את זה, הם אף משלימים האחד את חברו. מימוש אורח החיים היהודי מחייב זיקה והשלמה של הבית הפרטי עם בית הכנסת ובית המדרש. יש דתות שבהן כל החיים הדתיים מתנהלים בבתי התפילה והפולחן, ומחוץ להם יכול כל אחד לחיות חיי חולין גמורים. כך לדוגמה, אין הבדל משמעותי בין אורח החיים שמתנהל בביתו של אירופאי פרוטסטנטי ובין אורח חייו של אירופאי אתיאיסט. אין הדבר כן בחיים היהודיים. בבית היהודי אמורים לשרור אווירה וערכים ייחודים, הספוגים בקדושה ורוויים במצוות. כמו בית הכנסת גם הבית היהודי צריך להיות ראוי לשלט בכניסה: "מה טובו אהליך יעקב".
על החיבור בין בית הכנסת והבית הפרטי אפשר ללמוד מהשיר הפותח את השבת בבתי ישראל: "שלום עליכם מלאכי השרת". שיר זה מבוסס, כידוע, על דברי חז"ל בדבר שני המלאכים שמלווים את האדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, "וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו" (שבת, קיט, ב).
מדוע מלאכי השרת מברכים דווקא את מי שבא מבית הכנסת? האם אדם המקדש את השבת, אך לא היה בבית הכנסת, אינו ראוי לברכה? ומדוע הם טורחים ללוות את האדם בלכתו מבית הכנסת הביתה, ולא עוברים מבית לבית בליל שבת?
נראה שחכמים רצו להדגיש בדבריהם את הזיקה העמוקה שצריכה להיות בין הבית לבין בית הכנסת. בתיאור של האדם ההולך מבית הכנסת לביתו בליווי המלאכים אנו מקבלים תמונה של קשר ישיר, מעין חיבור כבלים של קדושה הזורמת ושופעת מבית הכנסת אל הבית, ובעקבותיה נפתח הערוץ הלווייני של קדושה בבית מלמעלה.
בזמננו יש כבלים אחרים אליהם מחוברים בתים רבים בישראל, וכבלים אלה לא מזרימים רק קדושה. אדרבא, הם מאפשרים חדירה של רוחות מסוכנות, שגם הבתים הממוגנים בשלל אמצעי מיגון, פרוצים בפניהם. אנשים רבים דואגים למגן את ביתם בפני פורצים, כדי שלא ייקחו את התכשיטים שלהם, אבל לא מתמגנים מפני פרוצים שעלולים לקחת את ה'תכשיט' שלהם (במלעיל). מה שנכון לגבי ילדים ובני נוער תקף לפי חוק הזדמנות שווה בעבירה גם לגבי מבוגרים.
ישנן שתי דרכי מיגון בהתמודדות עם הרוחות החיצוניות. האחת, היא בקרה וסינון של תכנים לא רצויים, והאחרת היא הגברת נוכחותם של תכנים חיוביים בבית. עם פרוץ החופשה הגדולה וימי הקיץ הארוכים, חשוב להדק את החגורות, ולחבר בקשר של קיימא את הכבלים והזיקה שבין הבית האישי ובין בית הכנסת ובית המדרש.
(פנחס תשעח)
