בלעם הרשע?

"שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה"

אנו מתייחסים לבלעם כאל סמל הרשע. כך הוא מכונה בשלל מקורות: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט).
הבה נדמיין: איך לדעתכם נראה בלעם הרשע? מה לבש? מה היה טון דיבורו? איך נראתה תספורתו ותסרוקתו?
אני מבקש לצייר תמונה אפשרית של בלעם על בסיס תיאורו של הרבי מקוצ'ק את עשיו: "שעשיו לא היה כפרי לבוש כתונת משובצת על בשרו, הולך יחף ורועה חזירים, עשיו היה בעל זקן ופאות, מנהיג עדה ואומר תורה בשלש סעודות …" (עמוד האמת עמ' יא).
האמירה המטלטלת של הקוצקר מחייבת לבחון מחדש את מושגי הרשע והצדיק. אני מציע לבחון אותם לאור הבחנת המשנה באבות:
"עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע".
ההבדל בין עין רעה לעין טובה הוא " ועין טוב נקרא כאשר הוא רוצה וחפץ שיהיה חברו בשלימות ובטוב, והפך זה עין רע נקרא כאשר עינו צר בשל אחר" (מהר"ל). צרות עין מאפיינת גם את מי שמתבונן על האחר במבט צר, לא רואה את סיפור חייו, קשייו. מתבונן במבט שיפוטי, מחלק את העולם לטובים ולרעים. לפעמים, המבט הצר נובע מהרצון להופיע את דבר ה' בעולם. יש צדיקים שחושבים שמלחמת ה' מחייבת הידוק השורות, הוצאה של אחרים מאוהל יראי ה'. רק כך ישרתו את המגמה האלוקית. לסגור, לצמצם.
אני מתבונן סביבי. רואה אנשים טובים שיש להם עין רעה, עין צרה. חלק מהם מתהלכים כנציגיו של הא-ל, סוג של "שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה".
אוהל אברהם היה פתוח לרווחה. הכל באו בשעריו. הוא ביקש לצרף את הכל לאוהלו, הוא גייר את האנשים מתוך אהבת אמת ואמון באדם.
למרבה הכאב, לפעמים, ההולך בדרך צרה, לא שומע את קול הא-ל, לא רואה שלל של איתותים אלוקיים המבקשים ממנו לעצור. "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.
מן התורה, דכתיב: (במדבר כ"ב) לא תלך עמהם, וכתיב: (במדבר כ"ב) קום לך אתם" (מכות, י, ע"א). כך\ נציגו של ה' הוא נציג של עצמו… זה נראה מלחמת ה' – אבל זו מלחמה הנובעת פעמים רבות מבחירה אישית ולא משליחות אלוקית.
הרב קוק זצ"ל למד את סיפור משפט שלמה כמשל. ההכרעה בין שתי האימהות היא הכרעה בין שני סוגים של מנהיגות: "מחלוקת הדעות ע"ד הדרכת הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ד' לא יהי להם שום יחש עם פורקי העול הפושעים, או שמא כח השלום הכללי מכריע את הכל, – כל עקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית, שעדיין לא נגמרה הטהרה לגמרי ביסוד האופי של האומה…אלה הכתות יחדיו הנן בזה במדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה: הדיבור 'הביאו חרב' ניסיון הוא מחכמת א-להים שבמלכות ישראל: אותה הראויה להידחות, היא הטוענת: 'גזורו'…שכל ענינה הוא רק 'גם לי גם לך לא יהיה, – גזורו!', והאם הרחמנייה, אם האמת, אומרת : 'תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו', ורוח הקודש צווחת : 'תנו לה את הילוד החי, היא אמו'!"
מעתה, פעמים, דווקא ה'פשרנים', ה'מכילים', הרואים את האחר בעין טובה – הם שליחי הא-ל.
(פנחס תשעח)