הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשת השבוע, והחומש כולו, נקראים 'במדבר', לא רק משום שם המקום בו התקיימו אירועיו, אלא משום שהשם משקף את מהות הספר. הדרך והשהות של עם ישראל במדבר דווקא ולא בסוג של יחידת שטח גאוגרפית אחר אינה מקרית. הקב"ה בחר במדבר להיות המקום שבו יתעצב אופיו של עם ישראל ובו תתגבש זהותו הרוחנית, כעם עצמאי אוטונומי עם תורה ותרבות יחודית. השהות במדבר ותהפוכותיה הם פרק חשוב בסיפור המכונן של תולדות עם ישראל.
היציאה ממצרים לא הייתה רק יציאה פיזית מהמקום שנקרא מצרים, אלא הצריכה את ניתוק התלות הקיומית, כעבדים במצרים, ואת ההנתקות מתרבותה. תהליך עיצוב אופיו היחודי והעצמאי של עם ישראל היה כרוך גם בבידולו מן האומות, מהשפעתם התרבותית ומהתלות בהם (ראה דרך ד' ח"ד פ"ח). מאידך גיסא, פיתוח התודעה שהתלות היחידה, המתבקשת, שיש לה עיגון במציאות, היא התלות בקב"ה: "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב ב).
לשם כל אלה נועדה התקופה במדבר, מקום מבודד שאין בו קיום חומרי, רק רוחני. שם עבר עם ישראל מעין 'סדרת חינוך' רוחנית במעטפת ניסית. שם עוצב כיישות אוטונומית, לקראת הבאות.
תהליך זה מזכה את עם ישראל בכינוי 'עולה מן המדבר': "'מי זאת עולה מן המדבר' (שיר השירים ח ה). וכי מן המדבר העלה אותם? והלא ממצרים העלה אותם! וכו'" (מדרש זוטא שיר השירים ג ו). אלא מכאן ש"כל המעלה והדיבור שקנו ישראל הוא מן המדבר! וכן הוא אומר "מי זאת עולה מן המדבר", עילוין של ישראל הוא מן המדבר, תורה מן המדבר, מן מן המדבר, וכו', הכל מן המדבר, שנאמר (דברים ל"ב, י'): "ימצאהו בארץ מדבר", וכו', וכן הוא אומר (ירמיה ל"א, א'): "מצא חן במדבר" (ש"ך במדבר א א).
במידה מסויימת התעצב אופיו של עם ישראל כשל, 'אנשי המדבר', שהמדבר הוא חלק מתבנית נוף מולדתו. 'אנשי המדבר' הם בעלי איתנות וחישול יוצאי דופן מול אתגרים על טבעיים. הם בעלי עצמאות קיומית שאינה תלויה ואינה מותנית בתנאי הקיום הרגילים של הציביליזציה, במקום יישוב רגיל, ובאספקת אמצעי קיום זמינים, ופינוקי החיים. במדבר, ארץ ציה ושממה, תנאי קיום קשים. בו שום דבר שקיים ואנו נזקקים לו אינו מובן מאליו. 'אנשי המדבר' נזקקים לפתח ראיה בוגרת ואוטונומית, יכולת להבחין בין העיקר והחיוני שיש לדאוג שיהיה קיים גם בשהות במדבר ובין הטפל שאפשר להסתדר בלעדיו. סוג חיים זה מלמד אותם להבחין בערך האמיתי של כל דבר, כמות שהוא ולא יותר, בלי להסתנוור מהפאר ומהדר החיצוניים, לא להתרשם מהנטייה האנושית ליפות את הדברים ולהאדירם מעבר למה שהם באמת.
חלק מתהליך ההתבגרות ועיצוב האישיות והמידות של כל יחיד הוא תהליך עיצוב האוטונומיות האישיותית והרוחנית. להיות כמה שפחות תלותי בדברים אחרים שעלולים למנוע ממנו להיות הוא עצמו, ולהיות נאמן לאופיו ורצונותיו.
בנין האישיות לאור היהדות מבוססת על כמה נדבכים. הראשון: שהתלות היחידה שראוי לאדם לפתח הוא בקב"ה ולא בשום אדם או חברה, בשום חולשה אנושית או נטיה. השני: שלאדם יש ישות נשמתית עצמית יחודית. שליחותו בעולם היא לממשה ולהוציאה מהכוח אל הפועל. פיתוח תלות באחרים עלולה לגרום לאבדן העצמיות. הרב קוק זצ"ל קושר בין החטא הקדמון של אדם הראשון ואבדן העצמיות: "ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, וכו'. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. וכו'. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל" (אורות הקודש ח"ג, עמ' קמ"א).
החתירה לאוטונומיות אישיותית נמשכת לאורך כל אורך חיי האדם. היא מאותגרת מהנטייה האנושית ל'תלות': באנשים, בקבלת תגמולים, חיזוקים ותמריצים מאחרים, בדפוסים שמוכתבים ע"י חברה ואמות מידה חיצוניות, של אופנות וטרנדים. 'תלות' בהזדקקות לחפצים ולאביזרים, והרגלים, שבמהלך השנים יצר בהם 'תלות' (לא מוצדקת) שאינה מאפשרת לו להתנהל בלעדיהם (סוג של פינוק). כל אלה עלולים לכבול את האדם, להשפיע על החלטות, וליצור התניות שלא יאפשרו לו להיות הוא עצמו, להתפתח ולהתקדם.
המודל של 'המדבר' הוא מודל של שחרור מהתלות והזקקות מינימלית רק למה שבאמת צריך, ופיתוח אסרטיביות שיודעת לדחות את התלות במה שאינו תואם את העצמיות, ללא רגשות אשם.
(במדבר תשעז)
