הלכה – ירידת הדורות?

"ירידת הדורות" הוא מושג מפתח במסורת היהודית ואולי אף בכל מסורת דתית שהיא. בניגוד לתפיסה המודרנית, השמה במרכז את האדם ואת תבונתו, ומקדשת את החידוש, ההתקדמות והתפתחות, הדת מבוססת על התפיסה שאין שלמותו ואושרו של האדם תלויים בעצמו, ושהכלים להגיע אליהם ניתנו בעבר הרחוק ומועברים מאז במסורת.
יחס שכזה כלפי הדורות הקודמים, מעצב גישה שונה בתכלית מזו המודרנית כלפי הטקסטים הנלמדים. האדם הדתי ניגש אל הטקסטים בתודעה של כניעה. הוא מראש מציב עצמו בעמדת נחיתות ביחס אליהם, כשמטרתו היא להתעלות למדרגתם. שונה בעליל היא גישתו של האדם המודרני. הלה ניגש אל הטקסט בגישה ביקורתית, כשהוא מצוי מעליהם, ובוחן את הנאמר בהם על פי מדדים אפריוריים. במלים קצרות: בעוד שבתודעה הדתית האדם מתבטל לטקסט, בתודעה המודרנית הטקסט מתבטל לאדם.
האם פער זה שבין הגישות גוזר שלא ניתן יהיה לשלבן? האמנם להיות בעל תודעה דתית ובעל תודעה מודרנית זה תרתי דסתרי? מחשבה שטחית תסבור שכן. לעמדתה, אכן מדובר בשני כתובים שאינם מתיישבים האחד עם השני. לפיכך, כל שילוב מושגים כגון "אוניברסיטה דתית" או "רב ד"ר" אינו מתקבל על הדעת. לא ניתן לחקור תנ"ך, תלמוד, מדרש, קבלה או מחשבה יהודית, וגם בד בבד להאמין בקדושתם.
אבל, כאמור, זוהי מחשבה שטחית. לחשוב שאו שאתה רק ביקורתי או שאתה רק מקבל סמכות, זו גישה ילדותית הרואה רק שחור או לבן ואינה מסוגלת להכיל את האפור. אבל לא כך הוא האדם. בכל מערכת יחסים, בכל קביעת תודעה, יש מן המורכבות. אדם יכול בד בבד לאהוב ולירא, להרגיש קרוב ורחוק, לחוש נחיתות אך גם עליונות. ומדוע דבר שנכון לגבי חיי היומיום לא יהיה תקף גם ביחסנו למסורת?
אכן, ניתן להוכיח בקלות כי לצד עיקרון "ירידת הדורות", מצויים במסורת היהודית קולות שניתן לזהותם בקלות. נזכיר, למשל, את הכלל "הלכתא כבתראי". גם בלא להיכנס להיקפו וגדריו של כלל זה, ניתן לזהות בו תנועה הפוכה מזו שהזכרנו בהתחלה. העדיפות בו ניתנת דווקא לאחרונים.
קול דומה לכך מצוי בתשובתו של ר' ישעיהו דיטראני, מגדולי רבני איטליה במאה ה-13 (שו"ת הריד, סימן סב):
"תחלת כל דבר אני משיב לאדוני על מה שכתבתה אלי שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל. חלילה לי מעשות זאת… ומה אני נחשב פרעוש אחד כתרגומו כנגד תלמידו… אך זאת אתי – כל דבר שאינו נראה בעיני אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה ואיני נמנע מלדבר עליו מה שייראה לי לפי מיעוט שכלי".
כדי לבסס ולהבהיר את דבריו הוא מביא את המשל המפורסם אודות הננס שעל גבי הענק. הענק כשלעצמו אמנם גבוה יותר, אבל בעת שהננס עומד על גביו, הלא הוא גבוה ממנו: "כך אנחנו ננסים רכובים על צווארי הענקים, מפני שראינו חכמתם… ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים. ולא שאנו גדולים מהם". הווה אומר: היראה והכבוד שנותנים לדעת קודמינו אינם מבטלים את האפשרות להוסיף ולחדש על גביהם וגם לא-להסכים. כוח המסורת וכוח החידוש מפרים באופן הזה האחד את השני ולא מצויים בעמדת התנגשות.
קול אחרון שנצטט בעניין זה הוא דברי ר' חיים מוולוז'ין, אשר בחלק הרביעי מספרו 'נפש החיים' הוא מדבר במעלת ה'חידושים' (ד, יב):
"כל שכן חידושין אמתיים דאוריתא המתחדשין על ידי האדם, אין ערך לגודל נוראות נפלאות עניינם ופעולתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם, קב"ה נשיק לה ומעטר לה, ונבנה ממנה עולם חדש בפני עצמו".
הנה כי כן, יש לדבריו ערך בלתי משוער לחידוש בתורה. כשתלמיד מחדש דבר שלא אמרו קודמיו, הוא מחדש עולם של ממש.
נמצאת למד, שהדרך הנכונה איננה הקיצוניות. לא הכנעה מוחלטת כלפי הדורות שעברו ולא יהירות ביחס אליהם הן דרכה של תורה. יש להכיר בסמכות המסורת, בעובדה שחכמה עצומה אצורה בה, ויחד עם זאת להכיר באפשרות של האדם – כל אדם – לחדש, להוסיף בתורה ולהביא לעולם רק מה שהוא יכול להביא.
(במדבר תשסז)