הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')היהודי הראשון שהגיע לעמדה של הנהגה מדינית-כלכלית, יוסף, הצטיין בהבנה כיצד יש לנהל משברים, אך גם התבלט בדרך הערכית-מוסרית שבה ניהל את ענייני מצרים. יוסף מלמד בפעולותיו שיעור חשוב בקודים המוסריים שצריכים לאפיין מנהיג יהודי ראוי.
עם כניסתו לתפקיד ליקט יוסף "אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם", והביאו לבית פרעה (בראשית מז, יד). הרמב"ן מעיר שבכך ניכר "כי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות", אלא התרחק מקבלת טובות הנאה.
כאשר הרעב הכביד וכלו כל הקיצין, הציעו אזרחי מצרים ליוסף להשתעבד ולמכור לו את גופם: "קְנֵה אותָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה", אולם, למרות הפיתוי לרכוש שליטה בכל התושבים, יוסף נמנע מכך, והוא קונה רק "אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה" (מז, כ). אמנם הוא אומר להם: "קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה" (מז, כג), אולם לדברי המפרשים לא מדובר בעבדות אלא במתן מעמד של אריסים, שכן מיד לאחר מכן אומרים המצרים ליוסף: "נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (מז, כה), ומאמירה זו משתמע שיוסף נמנע מלקנותם לעבדים ('משך חכמה' ו'העמק דבר' שם).
כמי שרואה את טובת האזרחים לנגד עיניו, קובע יוסף מסגרת ריאלית ומתונה ביותר של מיסים, וגובה מהתבואה רק 20% מס: "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה…" (שם, כד). כיום שיעור המס במדינות מתקדמות נע בין 30% ל-50%, אולם בימי קדם יכול היה השלטון המלוכני לגבות אף אחוזים גבוהים בהרבה, כשהשליט מנצל את אזרחיו כרצונו, ואין מי שימחה. יוסף העדיף להתחסד עם תושבי מצרים, כדברי הרמב"ן (שם), וביצע מהפכת מיסוי לתועלת האזרחים.
היושרה וההתנהגות המוסרית של יוסף משתקפות גם בדרך בה הוא נוהג בבני משפחתו. הפסוק מעיד: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (מז, יב). הוא קובע למשפחתו המורחבת תקציב דיפרנציאלי בהתאם לגודל המשפחה, ונותן לכל בית אב רק את הדרוש, אף לא מעט יותר. יוסף נמנע מלחלק טובות הנאה לקרוביו, על אף שהם ישבו בישוב קהילתי מבודד בארץ גושן, ואילו הפלה אותם לטובה, תחקירי התקשורת דאז לא היו מצליחים לחשוף זאת.
מדיניותו של יוסף לא רק מתחשבת כלכלית באזרחים, היא מגלה גם הערכה רבה לעולם הדת והרוח. הדבר משתקף בהענקת פטור ממכירת אדמה לכוהני הדת של מצרים: "רַק אַדְמַת הַכּוהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (שם, מז, כו). שלטון הנאמן לערכים יודע שגם בזמנים קשים לא הכל נמדד בשיקולים כלכליים, וכי יש לתמוך בחיי הרוח והדת.
בניגוד לאמירה שנשמעת לעתים, שפוליטיקה ומוסר לא הולכים ביחד, יוסף מיישם בשיטתיות התנהלות שלטונית מוסרית, של אדם שאינו מנצל את מעמדו למילוי אינטרסים אישיים, ומשלב במדיניותו הכלכלית ערכים ואידיאולוגיה של צדק חברתי.
שילוב ערכים ועקרונות מוסר בעשייה היום-יומית נוגע לכל אדם, ולא רק לעסקנים ולמנהיגי ציבור. אנשים עשויים להפריש צדקה ולהקצות זמן לפעילות התנדבותית, אך בה בעת הם ידאגו רק לעצמם במהלך רוב חיי היום-יום. אלה ראויים כמובן להערכה על פעילותם החיובית, אולם זו איננה הדרך האידיאלית.
הגישה היהודית השלמה חותרת לשילוב של ערכי מוסר וצדק, צדקה וחסד בעשייה היום-יומית של האדם. אפשר שלכך התכוון הנביא מיכה כאשר קבע ש-ה' דורש מעימנו "אהבת חסד" (מיכה ו, ח). מדוע דיבר מיכה על אהבת חסד ולא על עשיית חסד? נראה שגדולה אהבה מעשייה, שכן מי שאוהב חסד- זה יתבטא בכל חיי היום-יום שלו. הוא יראה את האחר לנגד עיניו בכל דבר בו הוא עוסק.
יוסף הציב רף גבוה שצריך להוות דגם לחיקוי. אפשר שגם זו סיבה ראויה לכך שהוא נקרא 'צדיק', וגם על כך צריך להתכוון כשאנו מתפללים בברכת "על הצדיקים": "ושים חלקנו עמהם". (ויגש, תשע"ח)
