אמנות על פי ההלכה

ראינו בפעם הקודמת את הפער העצום שקיים בין הלכות עבודה זרה, האוסרות על עשיית פסלי אדם וציורים של גרמי השמים ועל החזקתם, לבין המציאות המודרנית, בה אלמנטים אלה מקובלים מאד באמנות. האם משמעות הדבר שהעיסוק האמנותי בפיסול, ציור וצילום יהיו אסורים?
נתמודד עם בעיה זו באמצעות עיון בשאלה הלכתית הקרובה לענייננו. נשאלו הפוסקים: האם לאור מה שראינו עד כה, יש היתר להחזיק בבית בובות? והאם מותר לצייר שמש וירח וכוכבים? הרב שמואל וואזנר, מחשובי הפוסקים בדור האחרון, נטה לאסור את הדבר. לדבריו, אסור להשהות בובה בבית אלא אם כן פגם את פניה (שו"ת שבט הלוי קלד, א) וכן אין להחזיק בצילומים בהם נראית השקיעה (שם, סעיף ו). אפילו עשיית עוגיות בצורת ירח הרב נטה לאסור (שם, סעיף י). עמדה זו מחדדת את הפער שבין ההלכה לבין התרבות המקובלת, והיא ללא ספק קשה לעיכול. היעלה על הדעת לאסור החזקת בובות בקרב ילדים או צילומים של השקיעה בבית?
הפתרון לכך טמון בסוגיה תלמודית המשמשת מקור לעניינו. המשנה בראש השנה מספרת על רבן גמליאל שהחזיק בעלייתו "דמות צורות לבנות… שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה" (ב, ח). כיצד החזיק רבן גמליאל צורות של ירח בביתו, והרי הדבר אסור? התלמוד הבבלי (כד ע"א-ע"ב) מספק שלושה הסברים לכך: (1) אחרים עשו את הצורות, והיות שרבים פקדו את ביתו של רבן גמליאל, אין חשש שיחשדו בו שעשה זאת לשם עבודה זרה. (2) הצורות היו עשויות פרקים פרקים. (3) רבן גמליאל השתמש בצורות לצורך לימודי בלבד. להלכה פוסק השולחן ערוך את ההיתר האחרון בלבד (יורה דעה קמא, ד): "וצורת חמה ולבנה וכוכבים, אסור… ואם הם להתלמד, להבין ולהורות, כולן מותרות אפילו בולטות".
הצורך להתלמד מתיר את עשיית הצורות משום שהוא מוכיח שקיימת מטרה אחרת בהחזקתן, ואין הן משמעות לעבודה זרה. אם נשליך תובנה זו על סוגייתנו נוכל להתיר את הבובות או את הציורים. ככל שמדובר בילדים או בדברים שנועדו לצרכי משחק, יש היכר מובהק שהדבר נעשה לשם שעשוע ולא לשם עבודה זרה, וממילא הוא מותר (וכן התיר את הדבר בשו"ת מהרי"ט ב, יורה דעה לה).
ומה באשר ליצירות אמנות של מבוגרים? גם כאן ניתן לכאורה להחיל את ההיתר של "להתלמד", רק עלינו לעשות זאת באופן זהיר יותר. ככל שמדובר בצילום או ציור של גרמי השמים, קשה לומר שיש בדבר איסור. משעה שכבש האדם את החלל ואף צעד על הירח, אין עוד מי שמייחס לגרמי השמים משמעות מטאפיזית, וממילא ברור שהיצירה נעשה לשם אמנות בלבד, והיא מותרת.
שונה הדבר כאשר אנו מדברים על פסלי אדם. למרבה הצער, גם בעידן המודרני (ואולי במיוחד בו), בתוך היהדות ומחוצה לה, הסגידה לבני אדם עדיין קיימת. וגם אם אין הדבר מתבטא בהכרח בדרכי הפולחן האלילי, הרי שעצם תפיסת אדם כלשהו כמרומם בטבעו מעל שאר בני האדם, קרוב לאלילות. לפיכך יש לעיין באופן יצירת הפסלים והמניע לעשייתם. ככל שמדובר בפסלים קריקטוריסטים, לא נראה שיש כאן איסור. הצורה מעידה מעצמה שאין הפסל נועד להאדיר את האדם אלא הוא נוצר לצרכים אמנותיים בלבד. דומה הדבר מבחינה הלכתית לפסלים שחסרים אבר כלשהו, המותרים בעשייה. מוכח מאיליו שאין הם נועדו אלא לצורך תיאור אמנותי של מצב אנושי כלשהו ולא לעבודה.
בעיה קיימת רק כשמדובר בפסלים שנוצרו באופן מקצועי ומדויק כדי להאדיר ולפאר אדם כלשהו ( דוגמה בולטת לכך הם פסלים של מנהיגים המוצבים ברחובות במדינות דיקטטוריות או בובות שעווה של מפורסמים). גם אם ההקשר איננו דתי, הרי שעצם ההתמקדות באדם מסוים ובתעתיק גוף מלא, מעידה שיש כאן כוונה נוספת, מעבר לאמנות, והיא להעניק חשיבות לדמות בן האנוש. לכן במקרה כזה יידרש האמן ליצור פגם מסוים בצורת האדם; להזכיר לכולם שאין האדם מושלם או נצחי.
כמדומה שבדרך זו נמצאת רוב ככל אמנות הציור, הצילום והפיסול, מותרת. ואכן כך ראוי. לאמנות תפקיד חשוב בפיתוח רוח האדם. אלא כשם שכתב הראי"ה קוק באגרתו המפורסמת לבצלאל, גם לרוח האדם צריך לשים גבול. למען נזכור שהאדם הוא רק אדם, ולמרות כל הכוח והעוצמה שהוא מסוגל להשיג הרי שיש שליט אחד בלבד בעולם, הוא הא-להים.
(שמות תשעז)