הם שבו אל גבולם

יש עוצמה למילים שנכתבות בזמן אמת ומבטאות את סערת הלב וגודש הרגשות.
גם חמישים שנה לא יצליחו להקהות את עוצמתן של המילים, שביטאו את משק הכנפיים של אז – הימים המופלאים של ששת הימים, של האחדות, של דיבוק החברים, של האמונה, של הנס.
הייתה תחושה גדולה של ילד החוזר הביתה אחרי הרבה שנים. המשוררים והפזמונאים השתמשו שוב ושוב במילה 'שוב' 'שבנו' וכדומה. הם עשו זאת בלי להתנצל, בלי להתבייש ובלי לגמגם:
"ראי רחל, ראי
ראי ריבון עולם
ראי רחל, ראי
הם שבו אל גבולם ".
כך שר ברגש אריק לביא את מילותיו של שמוליק רוזן.
ומי שבו אל גבולם ?
"ועם שלם מביט, מביט בך כחולם ..
גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף
כוכב בית לחם מנצנץ ברעדה
גם החלוץ עמנו וגם המאסף ".

ומה המסקנה מכל זה ?

"מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי
כולנו פה, רחל, עם התרמיל על שכם
שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי
שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם".

ולא רק אל בית לחם ואל אימא רחל שבנו בערגה, אפילו שארם א-שייח זכתה מהפזמונאי עמוס אטינגר למנה של סופרלטיבים שלא הייתה מביישת את המקומות הקדושים:

"גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד ".

הגדיל לעשות אביגדור המאירי המשתחווה אפיים מעל פסגת הצופים ומתחייב לא לזוז מפה עד בוא המשיח:
" אלפי דורות חלמתי עלייך,
לראות, לזכות, באור פנייך!

ירושלים, ירושלים,
האירי פנייך לבנך!
ירושלים, ירושלים,
מחרבותייך אבנך!

מעל פסגת הר הצופים
אשתחוה לך אפיים
מעל פסגת הר הצופים
שלום לך ירושלים!
באלפי ברכות היי ברוכה!
מקדש, מלך, עיר מלוכה!

ירושלים, ירושלים,
אני לא אזוז מפה!
ירושלים, ירושלים,
יבוא המשיח, יבוא!"

ויהיה זה יוסי גמזו המעמיד את הנערה, ואת הצנחן, ואת האם השכולה ואת הרב הישיש בתפילה מול הכותל:
"עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: 'תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר… '
אמרה לי: 'ציון הר הבית'
שתקה לי: 'הגמול והזכות',
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: 'אשרי שזכינו כולנו'
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: 'מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולוויים'".

חמישים שנה של זיכרונות. חמישים שנה של שירים שמילותיהן מספרות את סיפורו של הדור, ואת גודל השעה.
ומי שחלם אז, ב"ה עוד יתגשם לו החלום גם בעתיד, כפי שהבטיח יורם טהרלב:
"בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.

הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.

והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,
יניח למקדש את אבן הפינה.
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא".

(במדבר תשעז)