הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם העלייה לארץ ישראל היא מצווה ? התשובה לשאלה זו, כמו כמעט לכל השאלות בעולם העוסקות בנושאי מצוות ערכים, אתיקה ומוסר, מתחילה במילה "תלוי", שגם היא דורשת עיבוד עמוק. שכן, אפילו בפרשה שלנו, העוסקת בחטא הנורא של האנשים התרים את הארץ, שבגללו התעכבנו במדבר ארבעים שנה – אנו למדים שבתקופת ארבעים השנים האלה, העלייה לארץ הייתה איסור. מיד לאחר שנגזרה הגזירה על המרגלים, והם התבשרו כי כל הדור הזה ימשיך להתהלך במדבר עד תומו – העפילו המעפילים לכיוון ארץ ישראל, ונענשו. לאמור: כל עוד העלייה לארץ הייתה מצווה – היה חוסר הרצון והאיווי להמשיך במסע אל ארץ הקודש עוון חמור, וכשעם ישראל חטא בו הוא נענש באופן חמור. ברם, כאשר המצווה הא-לוהית אסרה על עליה לארץ – הייתה דווקא העלייה לארץ אסורה, והם הצטוו לחיות לאור "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
תקופת המדבר לא הייתה התקופה היחידה בה נאסר לעלות לארץ. מאוחר יותר ניבא ירמיהו כי הגזירה הא-לוהית עתה היא על חורבן, ומה שנדרש מעם ישראל הוא להפסיק להילחם ולהיכנע למלך בבל. כמובן שירמיהו נחשד כנביא שקר, הוקע כבוגד ובשאר הדרכים בהן נלחמו בנביא האמת, אולם לימים התברר כי החורבן אכן התרחש, וכי זהו רצון הקב"ה. מאוחר יותר דרש רב יהודה בשם רב את הדרשה הידועה " כל העולה מבבל עובר בעשה", והשפיע בכך השפעה ניכרת על תולדות האומה, כשהאגדה המופיעה בסוף מסכת כתובות על שלוש השבועות, ועל האיסור לעורר את האהבה קודם שתחפץ, הפכה למעצב זהות.
חשוב להדגיש כי אין מדובר בשוויון. לא יהיה זה נכון לענות על השאלה בדרך הרשלנית של "לפעמים זה ככה ולפעמים זה ככה". קיימת נקודת מוצא, והיא החשיבות העילאית של ארץ ישראל, המצווה לעלות לכבוש ולהתיישב בה, והמרכזיות של ארץ ישראל בעולמה של תורה. בנקודת מוצא זו אנו חייבים לחיות, ולממש את מצוות ד' ביחס אליה. אלא שלעתים, בנקודות קצה, במשבר נורא, בגזירה א-לוהית – אנו מוצאים את עצמנו נאלצים להתנתק ממנה, עד שזוכים שוב בכינונה.
הקורא עלול לחשוב שמכאן ימשיכו הדברים לשאלה הפוליטית ביחס לארץ ישראל – אך הוא טועה. שאלת ארץ ישראל בהקשר זה מרתקת בשל היותה דוגמה לעיקרון הרבה יותר רחב. למעשה, אין אנו יכולים למצוא תחום כלשהו, עיקרון או מצווה, ערך או יסוד רוחני, שאנו יכולים לראות אותו כערך מוחלט, שהוא נכון בכל תנאי, בכל מצב ובכל הקשר. צריך להתרגל לכך שעצם האמונה שאנו מאמינים בא-ל אחד, שהוא אחד ושמו אחד, גוררת בעקבותיה את ההכרה שכל האידיאות בעולם נתונות תחת כנפיו, ושהוא הדבר היחיד המוחלט בעולם. כל הפיכת ערך כלשהו לאידיאה מוחלטת היא למעשה עבודה זרה, שכן היא מעמידה מאשר אחר מאשר ריבונו של עולם כעיקרון העל ומקור הסמכות.
בשל כך לימד אותנו הרב קוק פעמים רבות ש"אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה", הקיצוניות אינה בעייתית בגלל מה שיש בה – להפך, היא מרתקת, היא מבטאת נאמנות גדולה, היא נובעת מהתמסרות ומדבקות בערך. היא בעייתית בגלל מה שאין בה – בשל ראייתה את כל העולם נתון תחת ערך אחד אין היא מבחינה ביסודות האחרים שיש בחיים. על כן, לעולם יש לבחון מתי עת לזה ומתי עת לזה, שאם לא כן אנו עלולים לסלף את היסודות העמוקים שאנו מאמינים בהם.
(שלח תשעז)
