אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])אבי רט
את פרשת 'שלח' קראתי פעמיים בשבת כ"א סיון תשמ"ב- יוני 1982.
פעם אחת בבוקר, כשהתאספנו בין הטנקים, אי שם בלבנון, חבורה שכולה, פצועה, אבלה, מדממת ומוכה של שיריונרים צעירים שיצאו אך זה עתה מהקרב העקוב מדם בסולטן יעקב.
הפעם השנייה הייתה באותה שבת אחר הצהריים, לאחר שהגיעו מהשטח – מהרכסים והגבעות מסביב, אנשי צוות, ניצולים וחברים נוספים לנשק – והם ביקשו שאקרא שוב את הפרשה.
שם בלבנון, עמדנו חבורה שבורה, ומדינו מוכתמים בדם חברינו- וקראנו שוב את הויכוח בין 'עָלֹה נַעֲלֶה' לבין 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת'. שם קראנו פעמיים את דברי יהושע וכלב- 'טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד' .
35 שנים הם פרק חיים מכובד. אל לבנון נכנסנו בחורים צעירים ותמימים בתחילת שנות העשרים לחייהם, והשבוע, כשאנו לקראת סוף העשור השישי לחיינו, אנו נפגשים שוב בבתי הקברות כשהלובן ניכר בשערנו וזקננו, ורבים מאיתנו כבר סבים לנכדות ולנכדים ב"ה.
35 שנים בהם מצד אחד העולם השתנה כל כך הרבה בכל התחומים, ומצד שני כאילו הכל עצר מלכת.
35 שנים הם פרק זמן המאפשר התבוננות על מאין באנו, ולאן אנו הולכים, נושאים איתנו את מטען העבר בדרך אל העתיד, ובינתיים מתמודדים ומתעמתים עם ההווה.
במובנים רבים החברה הישראלית השתנתה מאד ב 35 וחמש השנים הללו. קלטה עליות חדשות, עברה שינויים בתוכה, והעולם התקשורתי והטכנולוגי המתחדש הביא איתו דפוסי חיים חדשים ושונים מאלו שהיו בימים עברו.
ומצד שני – כאילו כלום לא השתנה. אותם מוקדי מתח פוליטיים, דתיים וחברתיים, אותן שחיתויות פוליטיות ואותן מחלוקות על רקע דתי-עדתי וכדו'- אותם דיבורים, אותן התלהמויות, אותן הבטחות ללא כיסוי, אותו שיסוי, ואותם גוזרי קופונים לרגע הניזונים מהשנאה ומהניכור. עולם כמנהגו נוהג.
35 שנה- ויש הממשיכים לבנות ,לפעול ולזעוק- 'עָלֹה נַעֲלֶה', וכנגדם יש הממשיכים בזעקת השבר והאזהרה- 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת'.
35 שנה- כל כך הרבה דברים קרו מאז, כל כך הרבה ספקות הותרו, ורק ספק אחד גדול מדמם וצורב נותר איתנו- גורלם של חברינו צביקה פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל, אותם הותרנו בשטח.
ולכן, גם בחלוף 35 שנים- הקרב שבו נהרגו ונפצעו עשרות מחברינו לנשק- עדיין לא תם, עד שיותרו הספקות באופן מוחלט וודאי.
יוסף ושרה כץ, כמו גם יונה באומל ואבא של צביקה פלדמן – ההורים של- כל אלו זכרם לברכה- כבר אינם איתנו. ייבדלו לחיים ארוכים שאר בני המשפחות- הממתינים ומתפללים עדיין להתרת הספקות.
35 שנים בהם אנו חשים, יודעים ומאמינים ש'טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד', ועם זאת מבקשים שהטובה תהיה שלימה ומלאה יותר- עם ריפוי הפצעים והתרת הספקות.
(שלח תשעז)
