הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)משפחות הלויים – גרשון, קהת ומררי – הפכו לסמלים מייצגים של דרכים שונות בעבודת ה'. האדמו"ר מאיזביצא רואה בבני קהת אנשים שאינם מסתפקים במדרגות הרוחניות שהשיגו אלא מנסים לנסות להעפיל מעלה. בבני גרשון הוא מוצא את אלו המעדיפים להתמקד בדברים המובנים להם ומסתלקים מכל ריח של ספקנות ובבני מררי את אלו המתמקדים בעשיה היומיומית ללא פילוסופיה והגות.
חלוקה אחרת בין המשפחות ובדרכי עבודת ה' מצויה בדברי רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (שם משמואל נשא תרע"ד). הוא מייחס לבני לוי את מדרגות היחס אל הרוע שחודשו בבית מדרשו של הבעל שם טוב – הכנעה, הבדלה, המתקה. בני מררי מבדילים בין הרע והטוב ונותנים לכל אחד מהם את המעמד הראוי לו, בני גרשון ניחנים ביכולת להכניע ולגרש את הרוע אולם בני קהת מצליחים אפילו להפוך את הרע לטוב ולמתק אותו. לדברי השם משמואל (בהעלותך תרע"ו), תחושות הנפש הממלאות את האנשים משתנות בהתאמה. בני מררי מלאי מרירות נפש המנסה כל העת להבדיל בין קודש לחול, לעומתם בני גרשון מלאים נחישות וגבורה הנלחמת ברע בעוצמה. בשונה משניהם, בני קהת מתהלכים בגבהות לב והתרוממות רוח של מי שמוצא טוב בכל רוע אנושי.
במבט ראשוני, מעלתם של בני קהת מתעלה בהרבה ממעלתם של אחיו – גרשון וכל שכן מררי. הם אלו שמרחיבים את עולמם הרוחני ומצליחים להוציא אור מתוך חושך בלתי מוגבל. למרות זאת, המדרש (במדבר רבה נשא ו י) מלמדנו שכולם שווים בפני האלוקים, אחרי חלוקת התפקידים והספירות, המקרא 'חזר וכלל מניינם ביחד, להגיד שכולם שקולים לפני המקום בחיבה'. ננסה לומר יותר מכך, למצוא מתיקות מיוחדת בתוך עבודתם המרירה והסיזיפית של בני מררי.
רבי יהודה הלוי (כוזרי ב כו) מדמה את חלוקת הנטל של נשיאת המשכן לגוף האדם. בני קהת הם האיברים הפנימיים, המנהלים את האדם כולו ומוצפנים היטב בגופו. בני גרשון הם האיברים החיצוניים העוטפים ברכות את איברי החשיבה והרגש – השרירים ורקמות העור, עור האדם המקביל לעורות המשכן העוטפים את האוהל. במשל זה, חלקם של בני מררי הוא עצמות הגוף, ה'איברים הקשים' המזכירים את קרשי המשכן. אברבנאל (במדבר ד) ומלבי"ם (במדבר ד לד) מגלים שדברי הכוזרי אינם משל בעלמא אלא מציאות מוחשית אותה ראו בני ישראל בכל המסעות. לדבריהם, בני מררי ניחנו בגוף גדול ובעצמות חזקות, שבזכותם נשאו את עצמות המשכן – הקרשים והבריחים.
אם נעמיק במשלו של הכוזרי נמצא בו חידוש עצום. בני מררי אכן אינם נהנים מהזוהר של כלי המשכן המוזהבים והמקודשים ועבודת ה' שלהם לא מאופיינת בתעוזה יצירתית. אבל 'העצמות היבשות' הללו הן מה שמעניק את יכולת העמידה של גוף האומה – המשכן. יתרה מזו, עבודתם של בני מררי היא זו שמאפשרת למשכן את היכולת להיות קבוע ויציב למרות היותו נייד וארעי. במילים אחרות, הלב והמוח אכן חשובים מאין כמותם, אבל מה חשיבות יש להם בלי העצמות והמפרקים. אין מראה מכמיר לב יותר מאדם שליבו פועם ומוחו חריף אך הוא מוטל במיטתו כאדם נכה ומשותק. העצמות הן אלו שנותנות לאדם את היכולת להשפיע לאחרים, להיות מושפע מהן ולהצליח להשרות שכינה במציאות משתנה ודינאמית. בני מררי הם אלו שהופכים את המשכן ממבנה רופס ונפול לבניין מרשים וגבוה הניצב כשרגליו בחול המדבר וראשו בשמי שמים.
(שלח תשעז)
