מה ראה לשטות זו?

המדרש הקובע: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו"? מניח שקרח פיקח היה. והשאלה היא, מנין למדרש מידע על טיבו של קורח, שהרי התורה הקדישה לתיאור קורח ומעשיו רק פסוקים בודדים.
אמנם, המעיין בטענותיו של קרח מזהה בהן יסוד מהותי מפוכח ונכון. קרח מתאונן על הסתירה שבין סגולת ישראל כולו לבין קיום מעמדות בתוכו. "הן כל ישראל כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'". שאלתו של קרח, שתורגמה במדרש לשאלה אם בית מלא ספרים צריך מזוזה, היא שאלה שיש בה ממש. מפרשים אחרים תרגמו את שאלת קיומן של אליטות לדוגמאות פרקטיות כואבות: נתינת התרומות והמעשרות, בכור הבהמה, ועוד כהנה וכהנה מתנות כהונה ולוויה מותירות את העם בחוסר כל. טענה זו מחייבת הקשבה. בין אם הטיעון הוא מן התחום של הצדק החברתי ובין אם הטיעון נגזר מן התחום של זכויות האדם וערכי השוויון, יש בו הגיון.
דא עקא, שאם דבריו של קרח כה מדויקים ונוקבים, מדוע אנו מניחים שיש בהם יסוד של שטות?. בספר פאר ישראל מובא בשם האדמו"ר מגור זצ"ל (בעל הבית-ישראל) כך: "קורח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו. לאיזו שטות? לשטות הגדולה שלו 'שפיקח היה'. שכן רק מכח פיקחותו בא לכל הקלקולים שעשה".
לפי דבריו של האדמו"ר מגור, ההיתפסות לטיעונים השכלתניים המתעלמים מענייני רוח וקדושה היא עיוות וחוסר הבנה. הדבר נכון שבעתיים ביחס לטיעונים מן הסוג שהעלה קרח. שוויוניות כערך עליון מחטיאה את מטרתה. עודף צדק משמעו חוסר צדק. העקביות והשיטתיות הן שטות. והמכשלה העיקרית של אדם פיקח היא רמיסת היבטים לא רציונליים או לא שיטתיים המשמעותיים לשיח. ככלל, נקודת התורפה של האדם מצויה דווקא במקום שבו מצויים יתרונותיו.
פירוש זה מניח את הפקחות והשטות כסיבה ותוצאה המצויים על רצף אפשרי. דווקא הפקחים עושים שטויות. פירוש זה מתעלם מן המנגינה שבה הושמעו דבריהם של חז"ל. אלה מכילים את הפרדוקס ולא את הרציפות. "קרח שפיקח היה, מה ראה?". שאלה זו משקפת מבוכה אל מול דמותו ופועלו של קרח. שאלה דומה מוצגת באופנים שונים אל מול אישי התנ"ך והנהגתם. היא נשאלת ביחס לאדם הראשון וחטאו, ביחס לדוד בחוטאו עם בת שבע והיא מוצגת אל מול שלמה המלך וסטייתו מדרך הישר בסוף ימיו. כפתרון לפרדוקסים הללו חז"ל ייבאו את דמותו של אשמדאי, דמות שד, שהשתלטה על שלמה ובלבלה את עולמו (גיטין סח, ב). ועל דוד נאמר שלא חטא (שבת נו, א). שתי הדוגמאות לפתרונות מעידות על כך שהפרדוקס חריף ביותר עד שנדרשת הכחשה מוחלטת או גיוסו של שד לפתרונו. הפרדוקס בעינו עומד, והוא מתאר מהפך וסטייה אישיותית חדה. המבוכה הגדולה אל מול נפילתם של אנשים לתהום נשייה היא תופעה שאנו חווים הרבה. בכל פעם שמתגלה שאדם הגון עשה עסקאות נבזיות, כשאנשים נשואים נופלים לתהומות הבגידה והאשליה, שוב ושוב אנו עומדים משתאים לנוכח הטעות האיומה הניכרת לעין והברורה לכל בר דעת.
על המבוכה הקונקרטית, מבוכת קרח, חז"ל משיבים באופן אחר: "עינו הטעתו".
"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזו,
אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן שנאמר: (תהלים צט) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (תנחומא, קרח, ה).
קרח ראה ברוח הנבואה שאחד מבניו ינהיג כמשה ואהרן. הוא גזר מן התובנה הזו מסקנות מרחיקות לכת על דמותו שלו. קרח הניח שכמוסת ההנהגה הזורמת בדמו ושתובא למיצוי בעוד כמה דורות מערערת כבר כעת על בחירת משה ואהרן. קרח הבין שהנהגתם של משה ואהרן היא יחסית והיא מותאמת דור. במובנים מסוימים הוא הפיק תועלת מן התובנה. הוא יכול היה להינתק מן הסגידה לאדם ולומר אמירה כנה על חוסר היציבות האנושית ועל התנודות וההתרחשויות שעתידות להתחולל ושיצריכו בעקבותיהם שינויי הנהגה והחלפות משמרות. ההבנה הזו שלו אינה שגויה, היא אפילו נכונה ונחוצה ומקורה ברוח נבואה. רק שהיא אינה נגזרת מן המציאות העכשווית אלא מן העולם שמעבר. לפי המדרש הזה ההתבוננות אל מעבר למציאות, גם אם היא ברוח נבואה, מזיקה ומפריעה לאדם לראות נכוחה את המציאות עצמה כפשוטה ממש. גלגולי עיניים, פירושים מעמיקים ותרגומי המציאות למושגים ולדוגמות – מערערים את שיווי המשקל. בזה, ניתן הסבר מעמיק לשלל תופעות שבכולן ניתן לזהות חריגה מן הדרך הסלולה. החריגה הזו מקורה ברצון לפרוץ אל מה שמעבר למובן, לבצע קפיצת דרך ולתפוס בועת הזדמנויות שתלויה במימוש שרשרת אירועים שבמקרים פשוטים יש סיכוי שיתרחשו במציאות רק בחלוף הזמן ובנסיבות מסוימות (וראו: שפת-אמת, קרח, תרנ"ח).
לפי הפירוש הראשון מקור הטעות הוא דווקא בהיתפסות למהלך רציונלי ושיטתי בלי לשים לו גבולות ומעצור, ואילו לפי הפירוש השני מקור הטעות הוא בחשיבה המיסטית, בהקדמת המאוחר ובחוסר הנכונות להתבוננות במציאות כפשוטה. שניהם גם יחד מוטעים, כשם שכל חשיבה 'נעולה', שאינה חופשית, לא תצלח.
(קורח תשעה)