הרב שי פירוןרבי צדוק הכהן מלובלין
בגיל שש, מת עליו אביו. זה לא מנע ממנו להמשיך לגדול בתורה, עד שבהיותו בר מצווה, נשא דרשה שרק תלמידי חכמים גדולים הבינוה. בשבוע שעבר החילונו לעסוק בדמותו של רבי צדוק הכהן מלובלין. מאה ושבע עשרה שנה חלפו מאז פטירתו ותורתו עדיין מהווה מקור של השראה ללימודי חסידות.
ידועים הדברים במדרש תנחומא לפרשת נח: "בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים, הוא מיצר ובוכה. אמר לו הקב"ה: למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה? יש לך פרי יפה מן הבנים… התורה, שכתוב בה 'פרי צדיק עץ חיים'…".
רבי צדוק נפטר מן העולם ללא ילדים. מאחורי עקרותו עומדת פרשה טראגית, שבסופו של תהליך הביאה אותו לעולם החסידות. בהגיעו לגיל 15 נשא לאישה בת גביר, שהתחייב לפרנסו שנים רבות כך שיוכל לשקוד על התורה. בני בליעל נתקנאו בגביר ובחתנו והחלו להפיץ שמועות שרעייתו נוהגת בחוסר צניעות. בתחילה סירב הרבי לקבל את דבריהם. כדי 'להוכיח' את טענתם הם דאגו ששר צבא גוי יגיע לחנותה ויושיט לה את ידו. הרעיה, שהייתה צדקת וכשרה, החזירה את ידה. זו היתה ההוכחה הנדרשת. היא, שסברה שנהגה כך מחוסר ברירה, סירבה להתגרש. ר' צדוק הלך לבקש לעצמו היתר מאה רבנים. במסעו פגש את הרבי מטשרנוביל, שאמר לו שהוא יודע שאשתו כשרה, ובעל הרחמים יתבע ממנו את עלבונה. רבי חיים מצאנז אמר לו שאם יגרשנה ייענש ולא יהיו לו בנים. כך, פגש את בעל מי השילוח, הפך לתלמידו, וממילא התקרב לדרך החסידות. מספרים שכל ימיו הצטער על שנהג כך ברעייתו הראשונה ואולי בשל כך כתב את ספרו פוקד עקרים. על רקע זה אפשר להבין את פרשנותו לפרשתנו. חכמים דרשו מסיפור בלעם ש"בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו" (מכות י' ע"ב). מה משמעותו של הכלל הרוחני הזה?
"פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת… ודרשו חז"ל 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'…כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה".
פעמים ואנו הולכים על פי דרך התורה, היינו שהדברים מתיישבים עם ההלכה וההדרכה התורנית, אבל הם מתיישבים על פי הדרך הפנימית שלנו, שהרי התורה מאפשרת כמה דרכים, שבעים פנים לתורה, והשאלה איזה דרך מתוך מכלול הדרכים נבחרה, היא שאלה אישית עמוקה. האם אתה מושפע מהנוהג, מהאווירה סביבך, או שבחרת בדרכך שלך?
"ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם…היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן…וזה היתה גם כן התלוננות בני ישראל (במדבר י"ז ו') 'אתם המיתם את עם ה", אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול ולכך המיתם וגו'" (צדקת הצדיק, מ"ד).
אינני יודע עד כמה פרשנותו של רבי צדוק היא גם פרשנות אוטוביוגרפית. עד כמה הדרך שהלך בה בחייו, הוכיחה לו שבתוך חיי תורה שלמים, בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו.
תנועה רוחנית פנימית של האדם, בה הוא מבקש לעבוד את ה' באמת ובתמים, מחייבת את האדם לילך בדרכו שלו. אני מציע לנו לעצור לרגע ולחשוב. גדול תורה, תלמיד חכם מבטיח, כוכב עולי בשמי למדני התקופה, מחליט 'לעבור צד', לשנות זרם, מגזר, קבוצת השתייכות. האם אנו מסוגלים להעלות על דעתנו מציאות שכזו בימינו? אם לא – מדוע?! רבי צדוק מלמד אותנו איזה אחריות עמוקה כרוכה בעבודת ה', באמת. "וטהר לבנו לעבדך באמת".
(בלק תשעז)
