פי האתון נברא בין השמשות

בסיום הדיון עם ה' בלעם קיבל אישור מותנה להתלוות לשרי מואב: "אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה".
כדי לוודא שבלעם אכן הפנים את המסר הזה, הקב"ה שלח מלאך שניצב בדרכו, אך בלעם לא ראה אותו. לעומת זאת, האתון כן ראתה את המלאך ולכן היא נטתה מהדרך לעבר השדה, ובלעם הכה אותה כדי להשיבה ולהמשיך בדרכם. המחזה חזר על עצמו במשעול הכרמים, ואחר כך במקום צר ללא יכולת לנטות ימין ושמאל.
בשלב זה: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים וגו', וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו". לאחר דו-שיח קצר ביניהם שכלל התנצלות, ולאחר שהמלאך וודא שבלעם הפנים את המסר האלוקי, הותר לו להמשיך בדרכו.
איך מתייחסים מפרשי המקרא לדיבור האתון?
שמואל דוד לוצאטו: "לא ייבצר מהא-ל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות, ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר, על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני-אדם, כי 'ותדבר' אין כתוב כאן אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: כי התעללת בי וכו' הנה אמת כי ה' פתח את פי האתון כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שייבהל בלעם". לפי שד"ל לא היה כאן דיבור של בני אדם, אלא נעירת אתון שונה מהרגיל שהבהירה לבלעם את עמדתה, ולכן בלעם לא התפלא ולא נחרד למשמע הקולות שיצאו מפי האתון.
לעומתו טוען הספורנו: "נתן בה כח לדבר, וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו".
הרמב"ם בפירושו על המשנה באבות (ה', ו'): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן" וגו', כותב כך: "שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה – תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. ולפיכך אמר שביום הששי הושם בארץ שתשקע בקורח ועדתו, ובבאר שתוציא המים, ובאתון שתדבר וגו', ושאר המופתים אמנם הושמו בטבע הדבר אשר נעשו בו בראשית העשותו".
את דברי הרמב"ם מסכם ר' יצחק עראמה (עקידת יצחק): "אין הנס אלא טבע גמור".
כיצד ניתן להסביר את דיבור האתון כדבר טבעי על פי הרמב"ם ור' יצחק עראמה?
העולם מורכב מארבעה דרגות ברואים מאז ששת ימי המעשה: דומם, צומח, חי ומדבר.
האדם נבדל מיתר בעלי החיים בכושר הדיבור (וכושר החשיבה האנליטי). בשאר המערכות – העיכול, הנשימה, הדם, העצבים, הראיה וכו' הוא דומה בצורה זו או אחרת לשאר בעלי החיים. אמנם האדם נחשב לנזר הבריאה, אך מערכות מסוימות אצל בעלי חיים מפותחות יותר מאשר באדם. אצל יונקים רבים חושי הריח, השמיעה והראיה מחודדים יותר מאשר אצל האדם. גם האינסטינקט החייתי אשר שומר עליהם בסביבה עוינת, מפותח יותר בבעלי החיים.
בלעם דיבר עם המלאך בכוחות עצמו ללא עזרת הקב"ה: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי" וגו', כי הוא שייך
לדרגת "המדבר". לעומתו, האתון עברה שדרוג חד-פעמי כתופעה טבעית מדרגת "חי" לדרגת "מדבר", ולכן כתוב:
"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם" וגו' – בעזרת הקב"ה.
(בלק תשעז)