לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל

כידוע, מבכורות ישראל נשללה הזכות לשמש בקודש, על רקע חטא העגל הנורא. בחטא זה, כלל ישראל נהו אחרי התאווה האלילית, ודבר זה הפך אותם כביכול לבעלי מומים, שאינם ראויים לשמש. המקור לכך מצוי בפרשתנו, כאשר הקב"ה מורה למשה (במדבר ג, יב-יג): "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' ". על רקע זה מתקבל הציווי למנות את הלויים במקומם של בכורות ישראל, ואף לפדות את ערכם של הבכורות שלא נמצא להם לוי מקביל. חשוב לשים לב שגם בהמות הלויים עומדות תחת הבהמות הבכורות של ישראל.
אולם, המתבונן לאורך כל אורכו של הפרק ימצא שפרט אחד חשוב נעדר ממנו – הסיבה להמרת הבכורות בלויים. אמנם, יגיד כל אדם שהסיבה ידועה – חטא העגל. אך קשה להתעלם מהעובדה שהחטא איננו מוזכר מפורשות בכתוב, והדברים אומרים דרשני.
ר' אליהו מזרחי, הרא"ם, הקשה כאן קושיה נוספת, על רקע דברי רש"י שהבכורות נפסלו בעקבות חטא העגל. שאלתו היא כזו: מאימתי נפסלו הבכורות? שהרי, מצאנו מחלוקת תנאים מרתקת, שמלמדת שאין לרש"י על מה לסמוך (זבחים קטו, ב)! ר' יהושע בן קרחה ורבי נחלקו בשאלה, על מי נאמר (שמות יט, כב): "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, פן יפרץ בהם ה' ". ציווי זה נאמר במקביל למעמד הר סיני. לפי ר' יהושע בן קרחה, דין זה נאמר על הבכורות. ולמעשה, לשיטתו הבכורות הותרו בעבודה עד יום הקמת המשכן. כלומר, בכל הזמן שמיום מתן תורה ועד הקמת המשכן, לאחר חטא העגל, המשיכו לעבוד הבכורות, בעבודת ה' בבמות, שעוד היתה מותרת. מנגד, רבי סובר שהפסוק המדובר עוסק בנדב ואביהוא, בני אהרן, שכן מסיני כבר הוגדר שכל העבודה תיעשה בכהנים בלבד. לפיכך, כבר בסיני נשללה מהבכורות הזכות לעבוד את ה'.
אם כן, מקשה הרא"ם, כיצד ניתן ליישב את דבריו של רש"י, הרי ממאי נפשך: אם בעטיו של חטא העגל נאסרה עבודת הבכורות, מדוע ר' יהושע בן קרחה סובר שהם המשיכו לעבוד, עם הקמת המשכן. ומנגד, אם הם אכן נפסלו רק בשל החטא, מדוע לרבי כבר במעמד הר סיני, לפני העגל, הותרה העבודה רק לנדב ואביהוא?
שאלה נפלאה זו זוכה גם למענה מפי הרא"ם. הוא מסביר שרש"י ביאר כשיטת רבי, אך לפני ה' היה גלוי וידוע שהבכורות עתידים לחטוא עם כלל ישראל, ולכן כבר מעיקרא הוא דרש שכל העבודה תיעשה בכהנים בלבד. יתכן שמציאות זו העלתה תמיהות בקרב ישראל, אך אחרי חטא העגל ממילא נפתרו הלבטים, והיה ברור מדוע הקב"ה לא חפץ בעבודת הבכורות מלכתחילה.
מנגד, הגאון הגדול ר' דוד פרדו, מחבר הפירוש המונומנטלי לתוספתא "חסדי דוד", מסביר בפירושו "משכיל לדוד" על התורה באופן אחר. לדעתו, אכן רק חטא העגל נשללה עבודת הקרבנות מאת הבכורות. אולם, בל נשכח שעד אז היו הלויים שבט אינטגרלי מעם ישראל, בהבדל אחד – בניו לא היו קשורים לעבודת העגל. ומכאן שגם אחרי החטא נשאר מאגר של בכורות שהיו יכולים להמשיך בעבודה – בכורות הלויים. כלומר, גם אחרי החטא המשיכו בכורות הלויים לעבוד, עד אשר בת הקמת המשכן הוגדרו התפקידים מחדש בין כל הכהנים וכל הלויים, ללא קשר לבכורתם. כמובן שלפי מודל זה ניתן לומר שרש"י ביאר דווקא כשיטת ר' יהושע בן קרחה, בהערה אחת שלא כל הבכורות עבדו, אלא רק חלקם, בכורות לוי.
אולם, החידוש הגדול בדברי המשכיל לדוד הוא דווקא בסיפא של דבריו. שכן לפי הסברו עולה שנעשה עוול עם אותה קבוצה ייחודית, בכורי הלויים, שהרי עד כה היו אלה האחראים הבלעדיים לעבודת המקדש, מכח הימנעותם מהחטא. אולם, עם הקמת המשכן, נשללה גם מהם הזכות לעבוד בבית, ועיקר העבודה הועברה, כנודע, דווקא לכהנים. הלויים אמנם קיבלו "פרס ניחומים", בדמות העבודה הלוגיסטית בבית, אך ודאי שאינה דומה מלאכתם לקדושת עבודת הכהנים!
הסברו של ר' דוד פרדו לנקודה זו מאלף, וכמדומני שיש בו לקח חשוב ביותר. לטענתו, אכן נעשה עוול, אולם, ראוי הוא עוול לקבוצה קטנה, ומובחרת, של ישראל, מאשר הנצחת החטא של קבוצה אחרת באומה, הגם שהיא אכן חוטאת. במלים אחרות, בכורות הלויים משלמים על חטא לא להם, בכדי לא להוציא לעז על ישראל, ולהנציח את חטאם לעיני כל. על אף שבכורות לוי לא חטאו, הם לא יכולים לכהן, כי כהונתם תשמש תמרור נצחי לעונשם של ישראל, תמרור מביך ומייסר. הקב"ה חס על כבודם של בכורות ישראל, והעביר את העבודה כולה מידי הבכורות לכהנים, ובכך כרך את החוטאים עם הצדיקים, לשם כבודם של ישראל.
כמדומני שניתן להשתמש ביסוד זה של ר' דוד פרדו בכדי לנמק את הקושיה בה פתחנו, והיא מדוע הקב"ה לא כותב בשום מקום מפורשות שהלויים הם תמורת ישראל על רקע חטא העגל. נדמה שזו היא התשובה האמיתית. כי לא כל מה שנכון צריך לכתוב, ואין טעם בהזכרת חטא קדמון, אם כבר נעשתה עליו תשובה, ואף אם לא. מעוות לא יוכל לתקון, ואת תוצאות החטא אנו רואים, בכך שהבכורות אינם עובדים, אך אין זה נאה, ואין זה לכבודם של ישראל, להזכיר זאת שוב ושוב, פעם אחר פעם.
ראו עד כמה גדולתם של הלויים, ועד כמה חס הקב"ה על כבודם של ישראל. הלויים, מנהיגי האומה הרוחניים, מבינים שמכח היותם גוף מוביל, קטר של צמיחה רוחנית באומה, הם אינם יכולים להיות מורמים מעם על גבי העם, על בסיס תסכוליו וכשלונותיו. הלויים צריכים לשלם את מחיר האומה. כן הוא בכל דור. לא ראוי ולא הגיוני ששכבה אליטיסטית, דתית ורוחנית, תתנשא מעל הזולת ותטען לזכויות יתר, הגם שאלה מגיעות לה לפי שורת הדין. הסולידריות הפנימית באומה מחייבת הנהגה אחרת, היודעת לקחת אחריות גם על כשלונות האומה כולה, ולא להתנתק מהם.
אך הלקח הגדול הוא טובו של הקב"ה, כבודם של החוטאים עומד לנגד עיניו, הן בעיצוב הדינים והן בניסוחם. כמה ראוי ללמוד ממנו לחוס על החוטא, ולהזהר מלעורר כנגדו נשכחות, ולקבלו בכל עת, גם אם לא ניכרים סימני חרטה גלויים. ראוי שנדע לאמץ מדיניות רוחנית וחברתית זו.
(במדבר תשסח)