הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)חופש הדיבור וחופש הביטוי הוא עיקרון בעל שני רבדים. הרובד הראשון, החוקי, הוא החובה לאפשר את הדיון הציבורי הפתוח והחופשי. בשל כך, קיים צורך עילאי שלא לאפשר לאף אחד לחסום את יכולת הביטוי של האחר. אמנם, כמו בכל עיקרון, גם לעיקרון זה יש גבולות, אולם גבולות העיקרון צריכים להימתח עד המקסימום הקיצוני ביותר, ורק כאשר מדובר בביטויים שהקשר ביניהם ובין הסכנה הממשית הוא קרוב לוודאי – חובה לחסום אותו. ויכוח ציבורי צריך להתרחש גם ביחס לשאלה היכן הוא המקום הזה, והרצון המשותף של כולם צריך לחתור לקצה הקצוות של האפשרות הזו. חשוב להדגיש כי באומרנו "חופש הביטוי" בהקשר זה אין מדובר רק באפשרות שלנו עצמנו לדרוש לעצמנו את הזכות לומר את הדברים הקיצוניים ביותר האפשריים; המחויבות לחופש הביטוי אינה מיועדת רק לדעות שאנו מסכימים עמהן, או לפחות מסוגלים לסבול אותן. המבחן הגדול של העיקרון הוא בהבנה העמוקה שלנו כי חופש זה מאפשר גם לדעות המתועבות ביותר בעינינו, הרחוקות כרחוק מזרח ומערב ממה שאנו מזדהים עימו – לומר את אשר על לבן, ולהשתתף בדיון במרחב הציבורי. אמונתו של אדם בעיקרון זה נבחנת אפוא לא כאשר הוא תובע לאפשר לדעות שהוא קרוב אליהן להופיע במרחב הציבורי, אלא כאשר הוא נלחם גם על זכות זה שהוא חולק עליו מכל וכל לאותו חופש, ואינו מוכן ליטול חלק בהגבלת זכותו של השני. דומה שעיקרון זה אינו נשמר במרחב הציבורי, ובדרך כלל אלה המדברים בשבחו של חופש הדיבור מגבילים את זה רק לעמדותיהם שלהם, ויש לכך דוגמאות למכביר בעת האחרונה. על כן חשוב לשנן עיקרון זה, ולאפשר לכל אחד לומר את אשר עם לבו. גם האדם עצמו מצווה "לא תגורו מפני איש", וחלק מחובת "מדבר שקר תרחק" טמון באומץ הלב הציבורי להביע את העמדות ללא מורא וללא חשש.
ברם, התורה מצווה עלינו, כלפי עצמנו, ללא מנגנון כפייה ציבורי או משפטי, להגביל את עצמנו. ישנן מצוות רבות בתורה הקשורות בכך: "לא תלך רכיל בעמך"; "מדבר שקר תרחק"; "ונשיא בעמך לא תאר" וכדו'. ומעל כולן נמצאים דברי חכמים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", שלדעת חלק מהראשונים ומהפוסקים אינם מתארים פרפרזה בלבד, אלא הלכה למעשה. פוסקים אלה פסקו כי הלבנת פנים היא אכן עבירה שגם עליה חל עיקרון "ייהרג ואל יעבור" (ראו תוס' סוטה י ע"ב). זו חובה שאדם הנאמן לתורה מחויב לה, ובכל פעם שהוא עוסק בסוגיה כלשהי במישור הציבורי הוא חייב לבחון האם הוא עושה זאת בדרך הראויה. חשוב להדגיש כי דברי גמרא זו אינם אוסרים מחלוקת ציבורית, אפילו נוקבת מאוד, ואינם פוגעים בחובת ליבון האמת. לא זו בלבד, אלא שכאשר יש חובה להיאבק ברשע, והדרך היחידה לעשות זאת היא בציבוריות הכללית – זו חובה הכלולה ב"לא תעמוד על דם רעך". אולם, בכל מאבק ציבורי ותורני, ובכל ביעור הרע והעלאת הטוב, צריך לבחון שוב ושוב האם ניתן לעשות זאת בלי להשמיץ, בלי להלבין פנים, בלי לפגוע, בלי להרוס, ובעיקר – מתוך זכירה עמוקה שמאחורי העמדות והאידיאולוגיות עומדים בני אדם ועומדות משפחותיהם. זו כאמור חובה נוספת שהתורה מטילה עלינו, וטוב נעשה כולנו אם נלך בדרך זו ונשמור את אורחות קדושת הדיבור של התורה, כמו גם את האנושיות הפשוטה של הקיום.
(פנחס תשעו)
