פינחס -הסיפורים שמאחורי הסיפור

ד"ר ליפא מאיר, עו"ד

בסיפורים יוצאי הדופן הקשורים בפינחס בן אלעזר הכהן יש רבדים שונים. אבקש להצביע על כמה מהם ולבדוק מהו הסיפור שמאחורי הסיפור. אשתמש לצורך כך הן בפשט הכתוב והן ברש"י המסתמך על הגמרא והמדרש.

סיפור פינחס הוא חלק ממעשה בלעם – סיפור הריגתם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור ע"י פינחס משתרע על הסיום של פרשת "בלק" וההתחלה של פרשת "פינחס". ולא בכדי. האירועים שהביאו למעשה פינחס היו מזימה מתוכננת מצד בלק מלך מואב על פי עצתו של בלעם. דהיינו – כשבלעם נכשל בכך שלא הצליח לגרום לבני ישראל נזק באמצעות קללתו, הוא ייעץ לבלק להכשיל את ישראל באמצעות פיתויים ע"י בנות מואב ומדיין במעשי זנות והדחתם לעבודה זרה לבעל פעור. סיפור זה מופיע בתורה עצמה (פרשת "מטות",במדבר לא, 16-15).
הסיפור האישי של פינחס (בן המדיינית) – מדוע מדגישה התורה את ייחוסו המשפחתי של פינחס – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"?
אם פינחס הוא נכדו של אהרן הכהן, הרי שהוא ממשפחת הכהונה – אם כך מה הרבותא בכך שהקב"ה מבטיח לתת לו "כהונת עולם"?
חז"ל היו ערים לקושי זה. רש"י מאמץ פירוש דחוק למדי שלפיו מאחר שפינחס לא נמשח לכהונה בזמן שנמשחו לכהונה אהרן ובניו הרי שעכשיו הוא "הצטרף" לכהונה (זו דעתו של רבי אלעזר בגמרא (זבחים דף קא ע"ב). אבל הגמרא במסכת סוטה דף מ"ג ע"א מספרת לנו סיפור הרבה יותר דרמטי על פינחס, אשר מעמיד את מעשהו של פינחס באור שונה לחלוטין.

אומרת הגמרא:
"והלא שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל!?".
דרשה זו נובעת מהמסופר בספר שמות, פרשת "וארא", פרק ו' פס' 25:
"ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס".
רש"י (שם), בעקבות הגמרא הנ"ל במסכת סוטה, אומר שאימו של פינחס הייתה מזרע יתרו מצד אחד ומזרע יוסף מצד שני (אם-אימו של פינחס הייתה מיתרו (מדיין) ואבי-אימו היה משבט יוסף).
כלומר – פינחס היה בנה של מדיינית, בתו של יתרו. לכאורה, זה פוסל אותו מלהיות כהן והשבטים היו מבזים ומקנטרים אותו על כך.
והנה פינחס נקלע לסיטואציה קשה שבה אחד מראשי שבט שמעון, זמרי בן סלוא, מקיים יחסים בפומבי, בתור התרסה כלפי משה, עם מדיינית.
הגמרא אומרת שבאותה עת "נתעלמה הלכה" ממשה והוא לא ידע לפסוק מה דינו של "הבועל ארמית", למרות שבמשנה (במסכת סנהדרין דף פא ע"ב) נקבע במפורש ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", וכי זו "הלכה למשה מסיני".
לעומת זאת, על פינחס נאמר שבאותה עת "ראה מעשה ונזכר הלכה" (ההלכה הנ"ל), וכתוצאה מכך עשה את מעשה הקנאות שלו והרג את זמרי, שהיה מראשי שבט שמעון.
כלומר – פינחס הוא כהן חלל/ פסול, שהשבטים מבזים אותו על כך, היה בנה של מדיינית – "ראה מעשה" של בעילת מדיינים ו"נזכר הלכה" (למשה מסיני) שקנאים פוגעים בו.
אבל הסיפור שמאחורי הסיפור הוא עוד יותר מורכב: לא בכדי "נתעלמה הלכה" ממשה. שהרי משה עצמו נשא את בתו של יתרו המדייני (צפורה) ובני ישראל קנטרו אותו על כך. לכן כנראה היה לו "block" (מעצור) אישי מלפסוק הלכה בענין זה.
לעומת זאת, לפינחס ארע מעין "קתרזיס" (הזדככות , שחרור אגרסיות / ויקיפדיה). הוא הצליח להסיר מעל עצמו בבת אחת את הכתם של היותו בן המדיינית ע"י מעשה קנאות הרואי, הריגת הנשיא לבית שמעון ביחד עם המדיינית, ובכך לטהר את עצמו ולהחזיר לעצמו את הזכות להיות כהן.

לסיכום: ברקע האירוע של הריגת המדיינית בידי פינחס קיימים קונפליקטים אישיים-משפחתיים ופסיכולוגיים מורכבים. פינחס הוא בנה של מדיינית. בני ישראל לועגים לו עקב כך ואינם מאמינים שדווקא הוא זה שייטול את היוזמה. האם קנאותו של פינחס , הזוכה לשבח ואף לגמול מפיו של הקב"ה, היא תוצאה של קינטור גרידא? והוסף לכך את העובדה שמשה, אשר כלפיו אישית נעשית ההתרסה מצד זמרי והמדיינית, הוא עצמו נשוי למדיינית (בתו של יתרו; אלעזר, אביו של פינחס, הוא הן אחיינו של משה והן גיסו) ועקב כך, כנראה, נתעלמה ממנו ההלכה ("הלכה למשה מסיני" לפי המשנה) שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו.

הכישלון של פינחס בפעולה הצבאית מול מדיין
בפרשת "מטות" (במדבר,פרק לא) מוטל על פינחס לעמוד בראש צבא העומד לנקום במדיינים – "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (לא, 2). והצבא– ופינחס בראשו – משאירים בחיים את הנשים, שהן היו אלה שגרמו להכשלתם של בני ישראל.
הגמרא במסכת סוטה (דף מג ע"א) אומרת כי פינחס יצא למלחמה במדיין כנקמה אישית – משפחתית על מעשה המכירה של יוסף:
"תנא: לא לחינם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר "והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' ".
ואז מתחיל דיון בגמרא האם פינחס היה מצאצאיו של יתרו (שפיטם עגלים לעבודת כוכבים) או מצאצאיו של יוסף (שפטפט ביצרו – כלומר שזלזל ביצרו – לפי רש"י שם).
מסקנת הגמרא היא –
"אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו ואי אימיה דאימיה מיוסף אבוה דאימיה מיתרו".
כלומר – פינחס היה הן מזרע יוסף והן מזרע יתרו.
אז האם הוא הלך לנקום בשם צד אחד של משפחתו כנגד הצד האחר? האם קונפליקט זה תרם לכך שלא נקם בנשים המדייניות שהיו שורש הרע בסיפור הקודם?

הסיפור השבטי
מעשה פינחס מקפל בתוכו גם סיפור שבטי דרמטי – קורותיהם של שמעון ולוי, שני האחים שהחלו את ה"קריירה" המשותפת שלהם במעשה דינה, כאשר ביחד הם נקמו את עינוייה של דינה ע"י שכם בן חמור והרגו אלפים מתושבי שכם בתחבולת ברית המילה (לא כתוב מספר ההרוגים רק "ויבואו אל העיר בטח ויהרגו כל זכר" – בראשית, פרק לד, 5).
הן יעקב אבינו והן משה בברכותיהם לשבטים לא חסכו מביקורתם כלפי מעשה שמעון ולוי בפרשת דינה. יעקב – בפרשת "ויחי" אומר: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה,אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"(בראשית מט, 7-5 ).
כלומר – בפרשת דינה (בראשית, לד) שני האחים שמעון ולוי נוהגים בנקמנות משותפת והורגים את כל הזכרים בשכם ובוזזים את העיר.
יעקב טוען כלפיהם: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ" (לד, 30).
תשובתם (לד, 31): "ויאמרו – הכזונה יעשה את אחותנו".
כלומר, מדובר בנקמה וקנאות אישית שהביאה להרג המוני.

את שבט לוי אנו פוגשים מאוחר יותר בהתפתחות חיובית:
בחטא העגל (שמות, לב, 26) – כשמשה קורא "מי לה' אלי", מתייצבים בני שבט לוי והורגים שלושת אלפים מבני ישראל.
זו כבר פעולה בעלת משמעות דתית. הקנאות איננה קנאות אישית. בקנאות הדתית איננו מוצאים את שבט שמעון אלא את שבט לוי לבדו.
במעשה פינחס –נוצר עימות חזיתי בין פינחס, נציגו של שבט לוי (הכהנים) לבין זמרי בן סלוא, מראשי שבט שמעון ("נשיא בית אב לשמעוני" – במדבר, כה,14).
זמרי בן סלוא, ושבט שמעון כולו יחד איתו, מתמרדים נגד משה ונגד ההוראה של משה להרוג את כל מי שעובד לבעל פעור ("והמה בוכים פתח אוהל מועד" – במדבר כה, 6). המרידה הופכת להתרסה גלויה במעשה זמרי עם המדיינית כשהם עושים את המעשה מול משה.
פינחס הכהן, בן שבט לוי, הורג את נשיא בית האב השמעוני. ובכך נסגר מעגל שנפתח במעשה דינה.

מה התוצאות המיידיות ומה התוצאות לטווח ארוך של מעשה זימרי ומעשי שבט שמעון?
בטווח המיידי – 24 אלף מבני שמעון נופלים במגיפה. לפי המפקד שנערך מיד לאחר המגפה יוצא ששבט שמעון הוא זה שספג את כל 24 אלף ההרוגים (רש"י ד"ה "לזרח" פרק כו,13).
בטווח הארוך – הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי במשותף "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" התקיימה בצורה שונה בשמעון ובלוי.
לוי אמנם לא קיבלו נחלה בארץ ישראל והוקמו ערי הלויים מסביב לירושלים. אולם, הלויים קבלו תפקידים בעבודות בית המקדש ותפקידי הוראה לכל העם.
משה מברך אותם: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחיך" (דברים, "וזאת הברכה", לז, 10).
לעומת זאת – שבט שמעון נעלם לחלוטין. בברכת משה בספר דברים (פרשת "וזאת הברכה") שמעון לא נזכר כלל!
על הפסוק "שמע ה' קול יהודה" (דברים, לג, 7) מביא רש"י ממדרש "ספרי" האומר שזה רמז לשבט שמעון שלא קיבל נחלה עצמאית בחלוקת הארץ – "כשחילקו א"י נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה" (וראה יהושע,יט,1 ושפטים,א,3).
התהליך שהחל במגיפה שבה מתו 24,000 מבני שבט שמעון (ונותרו כ- 22,000 כלומר, למעלה ממחצית מהשבט מתו במגיפה) גרם בהמשך להיעלמותו לחלוטין של שבט שמעון. שבט שמעון נטמע, כנראה, בתוך שבט יהודה ונעלם מן הבמה.

זהו סיפורו העצוב של שבט שמעון שהחל במעשה דינה והסתיים במעשה השיטים-מעשה בעל פעור-מעשה פינחס.
זה ההבדל שמציגה התורה בין קנאות לשם שמים (פינחס ושבט לוי), שסופה להתקיים ואף לזכות לגמול, לבין קנאות שאינה לשם שמים (שמעון), אשר סופה שלא להתקיים.
(פנחס תשעא)