הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו מוזכרת שרח, בת אשר, בפעם השנייה בתורה (בפעם הראשונה בקרב יורדי מצרים, בראשית מו, יז). כמו בבראשית, כך גם בבמדבר, קשה לדלות מהכתוב את הסיבה שדווקא היא, מכל צאצאות יעקב אבינו ע"ה, נבחרה להימנות בקרב אחיה. את החלל ממלאים רבותינו, שמסבירים את הרקע המיוחד שלה. מקור מופלא כזה הוא דברי מסכת דרך ארץ זוטא, סוף פרק ראשון (הלכה יח), שהורחב בתרגום הירושלמי על אתר. כך במסכת דרך ארץ זוטא: "תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואילו הן: חנוך ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד-מלך הכושי, ויעבץ בן בנו שלר' יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה ושרח בת אשר. ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי". הרי לנו ששרח הייתה חשובה די הצורך שלא למות כדרך כל האדם, אולם, הנימוק לכך לא ברור. כאן נכנס לתמונה התרגום (במדבר כו, מו): "וְשׁוּם בְּרַת אָשֵׁר סָרַח דְאַדְבְּרַת בְּשִׁיתִּין רִיבְוָן מַלְאָכִין וְאִיתְעָלַת לְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּחַיָיהָא מִן בִּגְלַל דְבַשְׂרַת יַת יַעֲקֹב דְעַד כְּדוּן יוֹסֵף קְיַים". לאמור, בת אשר התעלתה לגן עדן בחייה, בליווי ששים רבוא מלאכים, בגלל שבישרה ליעקב אבינו שיוסף בנו עודנו בחיים. אכן מעלה עצומה, שמסבירה את גדלותה ואת הסיבה למניינה, אולם מדוע לא גילתה לנו התורה את מפעלה של שרח? כנראה כדי להגן על אביה ודודיה, ולא לחשוף שוב את קלונם ברבים, על שהטעו את אביהם ודכדכו את נפשו באופן נורא במשך שנים ארוכות (ראו גם בראשית רבתי, מיסודו של ר' משה הדרשן, לפרשת חיי שרה).
מעמיק בהבנת המקרא כאן המקובל, החכם התלמודי והמדען ר' רפאל משה אלבז, רבה של צפרו שבמרוקו במאה ה-19 למניינם. כך, בספרו עדן מקדם, אנציקלופדיה תורנית מקיפה, בערך 'שרח בת אשר':
"שרח בת אשר. נכנסה בחיים בג"ע עם ששים רבוא מלאכי השרת, דעלייהו איתמר 'היושבת בגנים חבירים מקשיבים', נוטריקון שמה שרח ר"ת 'ששים רבוא חבירים'. דבש לפי משם הרמ"ע ז"ל, במאמר מאה קשיטה כ"י סי צ"ח".
בשורה האחרונה של דברי רר"מ אלבז יש הפניה ביבליוגרפית שמצביעה על תהליך ה"דילול" של רעיון זה. מקורו, כפי שהוא מציין, אצל ר' מנחם עזריה מפאנו, מחשובי מקובלי איטליה, בן המאה ה-17-16 למניינם, מחבר ספרים רבים, פוסק ולמדן, אך מי ששמו נודע בעיקר בזכות היותו מחשובי ממשיכי דרכו של ר' משה קורדובירו בקבלה (הגם שקיבל גם מתלמיד האר"י ר' ישראל סרוק). עוד הוא נודע כמקובל הראשון שזקנו היה מגולח.
מכל מקום, ספרו של רמ"ע מפאנו, מאה קשיטה, היה ספון בכתב יד שנים ארוכות, והוא נדפס לראשונה בשנת תרנ"ב (1892) במונקאטש, ארבע שנים לפני פטירת רר"מ אלבז. הרב חיד"א, שבילה את שנותיו האחרונות בליוורנו, והיה נוסע כשד"ר ברחבי אירופה, נתקל בכתב היד הזה, וכפי שעשה עם הרבה ספרים יקרי ערך, עיין בו וציטט ממנו בכתביו. גם בספרו דבש לפי, ממנו למד רר"מ אלבז, הוא מביא תחילה מסורת מפעימה על שרח בת אשר, ולאחר מכן מצטט חלק נוסף ממנה, ומייחס אותה לרמ"ע מפאנו בספר מאה קשיטה. אולם, דבר זה גרם לכך שלפני הרב אלבז לא עמדה מלוא המסורת שמופיעה בסימן צח מהספר מאה קשיטה. המעיין שם יראה שבגאונות מופלאה, ובחשבונות נומריים עוצרי נשימה, מדגים רמ"ע מפאנו את מעלתה של שרח בת אשר. נביא כאן ענין אחד, שהחיד"א לא ציטט. כך כותב רמ"ע:
"עוד שרח, נוטריקון 'שבת ראש חודש', ששער המזרחי של חצר הפנימית יפתח בהם לצדיקים, והוא שנפתח לה, כי הוא חיינו ואורך ימינו, וכל זה כפתור ופרח".
כלומר, שרח זכתה במעשיה לזכות שניתנת לצדיקים בימים מזומנים להכנס לפני ולפנים, להסתודד עם מלכו של עולם. כל זה עוד בחייה.
גם הרב חיד"א עצמו תרם לתפארתה של שרח, וקבע בספרו חומת אנך על דברי הימים א, פרק ז:
"אמרו רז"ל שיען שהייתה משוררת יוסף חי ותחי רוח יעקב ברכה שלא תמות ונכנסה בחיים לג"ע ויש לרמוז ושר"ח ר"ת ובעבור שיר רחשה חיתה".
הרחיב עוד יותר בספרו לבמדבר, פני דוד:
"אפשר לרמוז משז"ל דשרח נכנסה לג"ע בחיים בעבור שבשרה ליעקב אבינו דיוסף חי, שהוא ראשי תיבות ושם בת אשר שרח. וזאת שנכנסה מחיים בעדן, תגמול אשר שיר רחשה שיוסף רב חי".
מעשיה הטובים של שרח, שמרדה בדור אבותיה שקשרו קשר שתיקה נגד יוסף ויעקב, חושפים את הכח הספון באמת, בנכונות להילחם עליה ולא להיכנע לתכתיבים חברתיים קלוקלים. התנהגות זו הביאה אותה לגם עדן עוד בחייה, בלויית פמליית מלאכים, שכנראה נועדו להגן עליה מפני תרעומת סביבתה.
(פנחס תשעו)
