אם אין דעת – מנהיגות מנין?

מיד לאחר ברכות השבח שבראש "התפילה", תפילת העמידה, קבעו חכמים את ברכת "חונן הדעת".
מה טעם פתחו דווקא בה? וכי אין בקשות גדולות וחשובות הימנה?
באחד ממאמריו הנוקבים ביותר ("אם אין דעת – מנהיגות מנין?", ספרא וסייפא – ספר היובל לרב מרדכי פירון, תשע"ד, עמ' 155-137. נמצא גם באתר ישיבת הר עציון), כתב מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, על כך: "היה מקום לומר שאכן ה'דעת' היא הדבר החשוב ביותר. הדברים עולים בקנה אחד גם עם דברי הרמב"ם שלשיטתו ה'דעת' מאפיינת ומבדילה את צלם אלוקים שבאדם, ומבדילה בינו לבין בעלי החיים. אכן, בתלמוד הירושלמי ניתן הסבר שונה ולפיו ה'דעת' היא המפתח לכל: "אם אין דעה – תפילה מניין?".
בדומה לכך, אמר הרב ליכטנשטיין, "אם אין דעת – מנהיגות מניין? כשם שאי אפשר לה לתפילה או להבדלה בלי דעת, כך גם אי אפשר לה למנהיגות שתהא חסרת דעת".
אגב דברין, ציטט דברים חריפים ביותר ששמע מפי מורו ורבו, הרב יצחק הוטנר ז"ל, בגנות תלמידי חכמים חסרי דעת המבקשים להטיף מוסר לכל העולם, וסמך להם את מאמרם הנוקב של חז"ל (ויקרא רבה א): "תלמיד חכם שאין בו דעת – נְבֵלָה טובה הימנו".
כפי שחזר והדגיש הרב הוטנר, לא מדובר כאן על "סתם אדם", על בור ועם הארץ, אלא על תלמיד חכם, והוא שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו!
בני תורה שאין בהם דעת – עשויים להיות באחת בני בליעל. אחד מחכמי הדור ביאר מה טעם בחרו חז"ל דווקא בדוגמא כה קשה, של נבלה.
נבלה, פגר בהמה, השוכב בשדה, היא דבר מאוס, מסריח. אך בשל ריח צחנתה הנישא למרחקים, יודעים אנשים להיזהר בה ולא מתקרבים בה. לעומת זאת, תלמיד חכם שאין בו דעת – פגיעתו רעה וקשה ביותר. אכן, בשל ההילה שעל ראשו, מכוח עמידתו בראש ישיבה, דימויו כמנהיג ועטרת הרב וה"תלמיד חכם" שעליו, הציבור טועה בו, רואה בו מנהיג ומורה דרך, ואינו יודע שעליו להישמר מפניו, להיזהר בו ולהתרחק הימנו. לפיכך, סכנתו מרובה בהרבה מזו של נבלה. "נבלה טובה הימנו!".
למרבה הצער ולמגינת לב, לא אחת נתקלים אנו גם בימינו בתלמידי חכמים (וגם בכאלה שנוטלים עטרה זו שלא כדין) שאין בהם דעת.
סבורים הם שכל החוכמה ניתנה בידם, ומכוחה מבקשים הם לתקן את כל העולם קודם שיתקנו את עצמם.
באמת אמרו: אין לך דבר רע יותר מן השילוב שבין "תלמיד חכם שאין בו דעת", שנבלה טובה הימנו, לבין "מעשי קנאות" שמבקש הוא להתהדר בהם.
במשך דורות רבים, שימשה לאלה ולשכמותם פרשת פינחס דגם ואב טיפוס, אילן גדול להיתלות בו.
ואין זה פלא. "איש מבני ישראל" בא על המדינית ברבים, מעשה תועבה, "לעיני משה ולעיני עדת בני ישראל". הכל רואים, אך אין איש פוצה פה ומצפצף. במקום זאת, באה תגובה יהודית טיפוסית. "והמה בוכים". התמרמרות על המצב, רטינה, מלמול חסר פשר. ולא סתם בכי, אלא "פתח אוהל מועד". כביכול, ציפייה לכך שהישועה תבוא משמים, מבין הכרובים.
המעשה מקבל עצמה גדולה הרבה יותר, עם זיהויו (המאוחר, בפרשתנו – כה, יד), של זמרי כנשיא שבט שמעון, וזיהוי "האשה המוכה" עם "כזבי בת צור, ראש אמות בית אב במדין" (לאמור: לא סתם מעשה שובבות של נער ונערה משולי החברה, אלא זנות פומבית של שני ידוענים, שבימינו היו, קרוב לוודאי, מככבים בעמודיהם הראשיים של העיתונים).
ברצותם להסביר את פשר שתיקתו של משה, תיארו לנו חז"ל את דו השיח שבין הנשיא זמרי לנביאם של ישראל: "אמר לו: משה, זו כזבי אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?". לאמור: עד שאתה אומר לי 'טול קיסם מבין שיניך', אומר לך: 'טול קורה מבין עיניך'. בת יתרו, מי התירה לך?
זמרי לא היה אפוא סתם נבל, נשיא שמעד וחטא בכשל חד פעמי. הוא עיגן היטב את ה"דחף לאו בר כיבוש" שלו במקורות ההלכה, ונסמך על ה"גדוילים".
הרבה נבלים קמו לישראל, כביכול "ברשות התורה", וזמרי ראש וראשון להם. לנוכח זאת, רפו גם ידיו של משה רבנו. "נתעלמה ממנו הלכה, וגעו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים ריבוא, וכאן רפו ידיו?"
כמו באגדות, הופיע מאי שם "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". הנכד היקר, נסיך שבט לוי, בן אצולה, אינו בוכה. הוא קם "מתוך העדה", לוקח רומח בידו, ודוקר את השניים לעיני כל ישראל. לא לפני שעשרים וארבעה אלף מבני ישראל מקפחים את חייהם במגפה.
המעשה עצמו מעורר שאלות לא מעטות, הן בהיבט ההלכתי הן בהיבט המנהיגותי. האמנם היה היתר ל"עשיית דין עצמית" זו?
לפי חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, פינחס ראה מעשה ונזכר הלכה: "אמר לו למשה: מקובל אני ממך, הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו!".
ועדיין שאלה במקומה עומדת: מדוע "נתעלמה הלכה" ממשה דווקא כאן? ומשבא פינחס והזכיר לו אותה, מה טעם לא עשה משה מעשה בעצמו?
חכמים לא ראו במעשה פינחס היתר לקנאות פרועה, משולחת כל רסן. ודומה שלא לחינם האריך הרמב"ן בתיאור ההליך השיפוטי הראוי שבענישת הנצמדים לבעל פעור, גם במחיר המגפה שהחלה משתוללת וגובה קורבנות: "וה' ברחמיו אמר למשה שישפטו השופטים [=את החשודים בעברת הזנות], ויתלו הנצמדים [=ואותם בלבד], ולא יספה צדיק עם רשע".
יתר על כן: למרות ההילה שנקשרה לראש פינחס, ביקשו חז"ל לסייג את מעשהו וראו בו "הוראת שעה" בלבד. בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין אף הוסיפו שעשה מעשהו "שלא ברצון חכמים". ועליהם הוסיף בן פזי: "ביקשו לנדותו(!) אילולי שקפצה רוח הקודש ואמרה: 'והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' ".
מכאן מודעא רבה לאורייתא: שיפוט מהיר, קל דעת, ללא ידיעת העובדות, נטול מחשבה ורגישות לכבודם של נשואי המשפט ולהשלכות שעשויות להיות ל"פסק הדין", אפילו – ואולי דווקא – כשהוא נעשה כביכול "בשם התורה", עשוי להביא עמו כליה ומוות, צער ויגון.
כך בימים ההם, כך גם בזמן הזה, מבקשים רבים, וביניהם "תלמידי חכמים שאין בהם דעת", לעשות שימוש במעשה פינחס להצדקת דברי שטות ומעשי קנאה מטורפים.
התורה מלמדת אותנו שלא זו הדרך. לא כל מה שטוב לפינחס – טוב לצאצאיו. ולא לחינם שכרו של פינחס מייצג גישה הפוכה לחלוטין ממעשהו: "הנני נותן לו את בריתי שלום". ולא עוד אלא שבשעה שביקש משה למנות לו יורש, לא בחר בפינחס, המנהיג הטבעי, וביכר על פניו את יהושע, "איש אשר רוח בו".
(פנחס תשעו)