אֱלֹקי הָרוּחֹת

לפני מותו מבקש משה מהקב"ה למנות לו יורש וממשיך דרך להנהיג את העם: " יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה".
הביטוי הזה 'אֱלֹקי הָרוּחֹת', משך את תשומת ליבם של חז"ל. בפשטות ניתן היה להבין שאולי מדובר על אלוקי רוחות השמים- צפון, דרום, מזרח ומערב, אולם רש"י ואחרים הבינו שיש משמעות עמוקה יותר לביטוי הזה. מתוך כך הם הבינו שביטוי זה עוסק באפיון של מנהיג ודרכי הנהגתו, וכך פירש רש"י: "א-להי הרוחות למה נאמר? אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מתוך התפיסה הזו של המנהיגות ממשיך רש"י ומפרש את המילים 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ', באותו אופן – "אשר רוח בו – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".
מנהיג הסבור שכל מונהגיו עשויים מיקשה אחת – אינו מבין מהו ציבור ואינו מבין מהי הנהגה. מנהיג שחושב שיצליח להטיל מרותו על ציבור רק מתוקף משרתו או כוחו הפוליטי, לא יבין את רוח העם, את הרגישויות, את הרוחות השונות המנשבות מכל הרבדים והגוונים של העם. מנהיג שאין לו יכולת להלך כנגד כל אחד ואחד, להבין את דעתו ואת המקום שממנו הוא בא, להכיל את השונות ולדעת לסבול ולגלות סובלנות כלפי כל אחד ואחד- איש כשזה איננו ראוי להנהגה, וגם אם יצליח לתפוס משרה או שררה- הרי שבחלוף הזמן מנהיגותו תתמסמס ולא יישאר ממנה מאום.
איש על העדה שכזה –יכול להיות איש פוליטי או מנהיג צבאי, רב או מורה בבית ספר, ואפילו הורה בבית. כל מי שעוסק עם אנשים, ילדים, תלמידים וחניכים- ואינו מסוגל להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד מהם – לא יוכל להנהיג, להוביל או לחנך.
זה נכון לימי מתן תורה, ההליכה במדבר והכניסה לארץ, וזה נכון שבעתיים לימינו. מנהיגות עושים באהבה ומתוך יכולת וכישרון וגדלות רוח להלך נגד רוח כולם וכנגד רוח כל אחד ואחד, להבין, לכבד, ולגלות סבלנות, שאיננה בהכרח הסכמה, אבל באה ממקום של כבוד, והבנה עמוקה לרוחו של כל אחד ואחד.
משה רבנו למד את הלקח הזה בדרך הקשה. לאחר שהוא בא לבני ישראל לבשר להם את בשורת הגאולה, הוא מופתע ומאוכזב מתגובת בני ישראל: " וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". על כך מסביר רבי מאיר שמחה מדווינסק ב'משך חכמה', שמנהיג צריך להבין מי הציבור הנמצא מולו, באיזה מצב הוא נמצא ומה הוא מסוגל לשמוע, ומתוך ההבנה הזו של רוחו של כל אחד ואחד, יזכור את דברי הגמרא ביבמות ס"ה: "…כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". לפעמים גם לא לומר זו מצווה, בדיוק כשם שכשצריך לומר- זו מצווה. החכמה היא לדעת מתי זמנה של המצווה הזו ומתי זמנה של המצווה השנייה.
(פנחס תשעו)